מה אתה עשית בשביל רווחה?

26 יול

משה סילמן נפטר.
אורי רדלר כבר הרחיב את היריעה על משה סילמן וקורותיו, אין צורך להתעמק בדברים.

כן יש צורך לפי דעתי להתעמק בעניין האחריות, והמחיר:

מימין ומשמאל חוזרת האימרה הידועה והאקסיומטית כביכול כי "אין מחיר לחיי אדם".
האומנם? אם הצלת סילמן מעצמו הייתה דורשת 100 ש"ח, זה לגיטימי? 1000? מיליון? מיליארד? אין מחיר משמעותו כל מחיר.
אדם, ארגון וכמובן שמדינה אינם יכולים להתנהל לאורה של הנחייה שכזו כי לחיים "אין מחיר". השאלה היא מהו אותו מחיר? והתשובה היא, מה שאתה מוכן לשלם עבורם.

אנסה לנמק – תוקפים את העניין של סילמן בכך שהמדינה הפכה "קרה".
הגדילה לעשות פעילת המחאה שירי אלוני שכתבה שהצתתו של סילמן היא עילה ל"מלחמת אחים" – כי אותם אזרחים שלא יצאו למחאה/לא תומכים במחאה וכד' הם "קרים"," קשיי-לב" וכי המדינה "נדבקה" במוסר הירוד הזה ואם רק הייתה במדינה קצת יותר "חמלה" ו"אנושיות" אזי היה כאן יותר טוב.

אבל מי זו המדינה? מאיפה יש לה כסף? כל אדם ברחוב יגיד שמה הייתה הבעיה לתת לסילמן עוד איזה אלפייה כל חודש מביטוח לאומי, זה היה מונע ממנו להתאבד, וזו ממש אטימות וחוסר לב של המדינה ומוסדותיה, במיוחד ביטוח לאומי.
אבל אם הייתם לוקחים מאותו אדם את אותם אלף שקלים? פתאום יש השגות. "מה פתאום? למה אני צריך למממן אותו?" "יש לי מספיק הוצאות" "גם אני מתקשה" ועוד שלל סיבות, כל אחת מהן לגיטימית יותר מהשנייה.
המדינה, היא אותו דבר. רק שהמשקל של כל אחד מאיתנו בתשלומים שלה הוא כביכול קטן – 1000 אנשים שמשלמים 1 ש"ח בחודש לביטוח לאומי שהולך למישהו שהמזל לא האיר לו פנים, בעצם נתנו לו 1000 ש"ח בלי פגיעה כלכלית משמעותית באף אחד מהם, עם רווח כלכלי ברור למקבל הקצבה. כביכול, כיוון שמספר זה מוכפל פי כמה וכמה. ישנם אלפים על גבי אלפים של נזקקים החוסים תחת תשלומי העברה כאלה ואחרים ככלל ובפרט תשלומי ביטוח לאומי. החל מניצולי שואה ועד לנפגעי תאונת עבודה ומקורבים בקומבינה. לכל אחד מהם מגיע שקל. צריך גם לזכור שהתשלום לביטוח לאומי אמור גם לזכות אותך בביטוח זה, ואנחנו נכנסים פה לבעיה כלכלית לא קלה בכלל.

ופתאום השאלה של משה סילמן משתנה מהקצה אל הקצה – אם אתה חושב שמדינת ישראל צריכה לדאוג לנזקקיה, עדיף לעשות זאת דרך רווחה פרטית  אבל אם לא, אתה צריך לדרוש לשלם יותר.
אתה צריך לומר משהו קונקרטי, משהו כמו  "עוד מאה ש"ח מכל מי שמרוויח יותר מ5000 ש"ח בחודש היה מציל את משה סילמן".
כמובן שזו פרצה שקוראת לגנב ומהר מאוד זה ייגבר. יש הרבה משה סילמנים, וכאלה שדומים למשה סילמנים, וכאלה שמספקים עבודה ושירותים למשה סילמנים – סקאלת הנזקקים והזקוקים לעולם תגדל כאשר המימון שלה יגדל. החל מניצולי שואה ונזקקים ועד לבעלי עסקים בפריפריה, חרדים השומרים על "שלהבת תורת ישראל", עובדים סוציאלים ועוד ועוד.

בנוסף על כל אלה, יש פה לפי דעתי עניין של כניעה לסחטנות. מגיע אדם, מאיים להצית את עצמו אם לא תתנו לו כל מיני דברים. זוהי סחטנות לשמה.
האם אתם נותנים לו דירה? אוכל? כסף? את כל הרכוש שלכם? ואם לא, למה אתם כאלה חסרי לב ואטומים?

הון-שלטון ואלדד יניב

6 מאי אלדד יניב

אלדד יניב העניק לאחרונה ראיון למוסף הארץ, תחת הכותרת "הייתי חלק מהקוזה נוסטרה הישראלית".
בקצרה, הראיון נסוב בעיקר על בעיית "הון-שלטון" שאלדד יניב נחשב לאחד המייצגים שלה בתור עורך דין בכיר שייצג טייקונים ופוליטקאים גם יחד.

בעיית "הון-שלטון" היא בעיה עובדתית וקיימת שאין עליה ויכוח בין ימין לשמאל כלכלי.
ההבדל בתפיסה בין הימין לשמאל הכלכלי הוא כיצד לפתור את הבעיה.
אלדד יניב ואחרים מהשמאל הכלכלי יבקשו להדק את "הפיקוח" של השלטון על ההון ולהגביל לוביסטים ושאר "מרעי בשין" – כלומר, לחזק את "השלטון" כך שיגבור על ה"הון" במשוואה.
נדמה היה כי הימין הכלכלי יבקש את ההפך, לחזק את "ההון" כך שיגבור על "השלטון" במשוואה – אך למעשה, הפיתרון "הימני כלכלי"(לא במחוזתינו לצערנו) הוא להגביל ואף לסלק את השלטון, ולא לחזק את ההון.

ענייני הון-שלטון ו/או שחיתות והשפעתם הכלכלית הרסנית על חיינו(יוקר המחייה אשר מתבטא באופן כמעט-בלעדי בתחומים בהם יש התערבות ממשלתית עמוקה, כפי שכתבתי בפוסט קודם) הם לא דבר חדש כלל וכלל והיו כאן "ובגדול" גם בזמן שהיה פה מעט מאוד "הון" ובעיקר המון "שלטון" – בתקופת מפא"י האדומה והעליזה.

לעומת זאת, בתחומים בהם "השלטון" לא מתערב, אנו נתקלים בשחיתות מינמלית אם בכלל – היי-טק ומסעדנות למשל, הם שני תחומים המגלגלים סכומי עתק(מי יותר ומי פחות) – כלומר "הון" אדיר אך מעט מאוד "שלטון" והפלא ופלא – שחיתות נמוכה.
אפילו אלדד יניב יודע את זה, אבל מסרב לצערנו קחת את הצעד הלוגי הבא:

יש בארץ שכבה מאוד דקה של אנשים, שיצרו עושר מאוד מאוד גדול בשנים האחרונות בגלל החיבור שלהם לפוליטיקה. יש אנשים כמו גיל שויד(מייסד ובעלי צ'ק פוינט, י"ח) שיכולים לעבור חיים שלמים ולפגוש ראש ממשלה בטלוויזיה, ויש אנשים אחרים שכדי שהמניה שלהם תזנק בבורסה, הם חייבים להיות בכנסת כמה פעמים בשבוע, או בעצמם, או באמצעות לוביסטים, או באמצעות עורכי דין, או באמצעות פוליטקאים שעושים בשבילים את העבודה.

הרי למה גיל שוויד הוא לא "טייקון מרושע" אלא "יזם טוב"? הונו נאמד בכמה מאות מיליוני דולרים והוא מעסיק מאות אנשים – לכאורה "טייקון" קלאסי. אבל תחום ההיי-טק נמצא ברובו מחוץ להישג ידו של השלטון(חוץ מ"המדען הראשי") ובכך הוא נקי.

לסיכום – על מנת לפתור את בעיית ההון-שלטון, לא צריך עוד שלטון. צריך כלום שלטון או פחות שלטון.

לגבי אלדד יניב עצמו

לאחר הראיון הגיעו למערכת "הארץ" תגובות רבות, בעיקר כאלו אשר מפקפקות בנכונתו של אלדד יניב "לתקן" עצמו ותהיה האם ייתכן שגם הראיון הזה וכל השיח החדש שהוא מוביל של "אנטי-הון-שלטון" אינו אלא עוד תכסיס טקטי המשרת אסטרטגיה רחבה יותר.
בתגובה לכך, "הארץ" קיים "שאלות ותשובות" עם אלדד יניב בפייסבוק, אותו ניתן למצוא כאן.

בקצרה אומר, כי אלדד יניב היה ונשאר פוליטקאי חסר מהות, לפחות כך הוא מצטייר. הוא חוזר על המנטרה השחוקה (והמפחידה) ש"צריך להקים פה חברת מופת" ומקנח תדירות בכך שהתנועה שלו(השמאל הלאומי) כוללת "גברים, נשים, מרכז, פריפריה, יהודים, ערבים, חילונים, חרדים".
כל תשובה שנייה שלו נראת אותו דבר וכוללת הטיות שונות של המנטרות האלה ואחרות – וחבל, כי בתור מישהו שצפה בדיון שאלדד יניב השתתף בו, אי אפשר שלא להבין שמדובר באדם אינטילגנט. אם אלדד יניב אכן מעוניין לשנות פה סדרי עולם, כדאי לו קודם כל להתחיל מלשנות את לשונו הפוליטית המשננת מנטרות ומתחמקת ממתן תשובות לשאלות כנות.

תומר שרון – "קץ האדם הכלכלי"

24 נוב תומר שרון

"קץ האדם הכלכלי" הוא מונח שנטבע עוד בשנות ה30 של המאה ה-20 ותיאר את הלהט הקולקטיביסטי(בעיקר קומוניסטי) של התקופה ההיא.

"האדם הכלכלי" הוא זה אשר מבצע החלטות כאלה ואחרות בעקבות שיקולים כלכליים "קרים" ו "לא אנושיים". השיטה הקולקטיבית רצתה לשים סוף ל"אדם הכלכלי". היא ביקשה לשים במרכז "אדם אנושי".
כולנו יודעים איך נגמר הניסוי החברתי הזה, הגדול ביותר בהיסטוריה -ההיסטוריונים מתווכחים בינם לבין עצמם הם היו כמה עשרות מיליוני הרוגים לכמה מאות מיליוני הרוגים.
נוכחנו כי "קץ האדם הכלכלי" הוא בעצם, קץ האדם.

תומר שרון הוא קומיקאי מצליח וחביב עליי אישית, עוד מזמנו בפלטפוס.
לאחרונה, העניק ראיון ל-Ynet בו, חזר למעשה על הרצון לראות ב"קץ האדם הכלכלי".

בציטוט הזה, למשל:

"היא(מרינה מקסימיליאן בלומין) מקנאה בנו. בדור שגדל פה לפני 20 שנה, בניינטיז. שאלנו אותה למה, והיא אמרה 'כל הדיבורים האלה על רוק'נ'רול, אורגיות אלכוהול'.
הם(הדור של היום) דור של שמרנים. הייתי על הסט של 'חצויה' עם כל השחקנים הצעירים, בני 20 וקצת. הם צעירים-זקנים. מדברים על הסט על מניות, מכוניות, דירות, משכנתאות, העצמה, מיקסום, שדרוג.
כל הפעלים החדשים של הניאו-קפיטליזם.
מה יש לכם? אתם לא רוצים להיות קצת חסרי אחריות? אתם בני 23!".

כואב לתומר שרון שחבר'ה "בני 20 וקצת" חושבים על עתידם ועתיד משפחותיהם –
אם זה לא היה מצחיק, זה היה ממש עצוב.

תומר שרון שוכח כנראה, שבשביל להיות "קצת חסרי אחריות" צריך איזושהי רשת ביטחון כלכלית. ילד למשל, יכול להיות קצת "חסר אחריות" כיוון שההורים שלו דואגים לרווחתו הכלכלית.
"מבוגר" שאינו נסמך כלכלית על הוריו או חסכונותיו לא יכול לטייל ברחבי העולם ולנגן כל היום בבית על הגיטרה – פיזיקלית, זה בלתי אפשרי.
לצערנו, נדמה שזהו שורש החשיבה הסוציאליסטית, שכלכלה היא בעצם "קלקלה" – שכסף הוא דבר נורא ומזעזע, ואם רק כולם היו עושים טיול של 3 שנים בהודו ורק מנגנים על הגיטרה, הכל היה יותר טוב.

בספרו המופתי "הדרך לשעבוד", האייק ממחיש כיצד עוד בשנות ה-40 המחרידות, היה הבוז הזה כלפי "הכלכלה":

"…דורנו אוהב להשתבח בכך ששיקולים כלכליים חשובים בעיניו פחות משהיו בעיני אבותיו או אבות אבותיו… מוכן דורנו פחות מקודמיו להתחשב בשיקולים כלכליים. בשום פנים ואופן אין הוא מוכן לוותר על איזו מדירשותיו למען נימוקים הקרויים כלכליים; קצר רוח הוא וחסר סובלנות כלפי הסייגים על שאיפותיו המיידיות, ואין הוא חפץ להשלים עם אילוצים כלכליים…"

בהמשך הראיון, כאשר תומר שרון נשאל האם הוא פעיל פוליטית, הוא עונה:

"כן, ממש לאחרונה הצטרפתי לשלי יחימוביץ'. שנים הייתי מיואש, עכשיו אני רואה את האור בקצה המנהרה".

כלומר, תומר שרון מקווה ששלי יחימוביץ' מקרבת את "קץ האדם הכלכלי", אך כמובן שאשליה היא הדבר.
גם אם משנתה של שלי יחימוביץ' תושתת על כל הארץ, ואף על העולם – הרי שלא מדובר בקץ האדם הכלכלי – אלא ביצירתו של אדם כלכלי חדש לחלוטין.
הסוציאליזם לא מבקש לשים סוף לממון או כלכלה, אלא מבקש חלוקה "צודקת יותר". תומר שרון הוא בעצם אדם כלכלי בדיוק כמו כל אחד אחר.
הוא מעדיף לנגן על הגיטרה שלו ולישון עד הצהריים – במקום לעבוד. זו החלטה כלכלית.
הוא מעדיף שהשלטון ייקח עוד כסף מאזרחים עובדים וייתן אותם למוסדות תרבות – זו גם החלטה כלכלית.

גם על זאת, כבר כתב האייק:

"… לא בוז לרווחה חומרית יש כאן, אף לא ירידה בתשוקה אליה, אלא אדרבה: סירוב להכיר במכשולים כלשהם, להכיר בניגוד כלשהו למטרות אחרות, העלול לעכב את מימוש תשוקתינו שלנו – זה הדבר המייחד את דורנו"

עברו יותר מ70 שנה מאז נכתב "הדרך לשעבוד", והדבר המייחד את דור הצעירים של אז, נשאר זהה בדור "הצעירים" של היום.
הקולקטיביזם נשאר בעל השפעה חזקה – וכדאי לו לכל שוחר חופש ורווחה, להישמר מפניו עד מאוד.

ותומר שרון? עדיף לצחוק.

צדקה מרצון – למרות ולא בגלל

26 אוק

בראיון/נאום האחרון של דפני ליף(אחת ממנהיגות "המחאה למען צדק חברתי"), היא יצאה כנגד "מדיניות ההפרטה" והביאה כדוגמא ל"חוסר הצדק החברתי" את קיומן של 92 אלף עמותות צדקה פרטיות וולנטריות:

"אתה נותן יד לשיטה שיש בה 92 אלף עמותות בגלל שהמדינה לא מבצעת את המוטל עליה."

דפני, כהרגלה בקודש, טועה.
92 אלף עמותות הצדקה הפרטיות בישראל מייצגות את שיאו של המוסר – נתינה מרצון, ולא מכפייה. זאת לא "בגלל השיטה" אלא "למרות השיטה".

למרות שהמדינה לוקחת מיסים ישירים, מיסים עקיפים, מיסי חברות, מיסי בריאות, דמי ביטוח לאומי – בשביל לתת למסכנים – בעצם היא נותנת את הכספים האלה לעובדי המנגנון השלטוני, לאחר מכן ל"תחמני המערכת" ורק בסוף בסוף, למטה למטה בתחתית הסולם – היא נותנת את הכספים הללו לנזקיים האמיתיים.

עמותות הצדקה הפרטיות בישראל מהוות חותמת מוסרית נפלאה מאין כמוה לעם היושב בציון: למרות שהמדינה כביכול "דואגת"(והיא אף פעם לא דאגה, לידיעת הקוראת דפני ליף, גם לא בזמן מפא"י) לנזקקיה – ולמרות שהמדינה גוזלת ממון ורכוש רב מכל אחד העובד למחייתו – למרות כל זאת, ישנן אלפי עמותות ומאות אלפי(אם לא מיליוני) אנשים שתורמים מרצון – ולא מכפייה.

רק תארו לכם את רוחב הלב והיד של אזרחי המדינה, אם וכאשר, השלטון יפסיק לחנוק את המשק – השלטון יפסיק "לקחת לחם ולחלק פירורים" – זוהי הצדקה הוולנטרית, הפרטית וזו שבאמת עובדת.
כדוגמא – עם סוף מלחמת העולם השנייה, יהודים רבים היגרו לארה"ב – חסרי כל. לא הייתה להם "מדינת רווחה". הייתה להם רק "צדקה מרצון" של אנשי הקהילה היהודית בארה"ב. אומדנים מספרים לנו כי בערך 50% מהקהילה היהודית חיו על חשבון אותה צדקה. ומה קרה? האם הקהילה היהודית בארה"ב התדרדרה לפי תהום? להפך! היא שיגשגה – והיהודים בארה"ב הפכו למיעוט המצליח ביותר במדינה – כיוון שנסמכו על עצמם ועל רצון טוב, ולא על היכולת לצעוק כמה שיותר על פוליטקאי – "קח ממנו והעבר אליי!".

זהו דבר מוסרי נעלה ביותר לתת צדקה מרצון לנזקק ממך – אין שום קרדיט מוסרי בדרישה "לקחת מהאחר יותר" בשביל לתת את אותה צדקה שאתה לא רוצה לתת.
כאילוסטרציה – תארו לכם קבצן היושב ברחוב ואתם מעניקים לו תרומה זעומה של 10 ש"ח – מרגישים טוב? נפלא!
לעומת זאת, תארו לכם קבצן היושב ברחוב ולידו שוטר אשר מורה לכם להוציא מארנקכם 50 ש"ח, לוקח 45 ש"ח לעצמו כ"קנס על אי תרומה לנזקק" ומעביר 5 ש"ח לאותו קבצן – מרגישים טוב? ממש לא.

צדקה מרצון – ולא מכפייה!

בין פמיניזם לטוטאליטריזם

29 ספט

התנועה לשחרור האישה היא אחת מהתנועות האזרחיות-חברתיות החשובות ביותר במאה ה-20, ומאז ומעולם.
התנועה טענה, ובצדק, כי האישה היא אדם(ואזרח במדינתו) בדיוק כמו גבר:
יש לה שכל, רגש וגוף – והיא "אדונית לעצמה" – החלטות הנוגעות לחייה האישיים – הם שלה להחליט.
לא של השלטון(אשר מנע ממנה להצביע או להיבחר), לא של בעלה ולא של אביה – שלה.

אך כאשר התנועה לשחרור האישה השיגה(ברובה) את מטרותיה – התרחש פיצול בתנועה הפמיניסטית, הפמיניזם "הישן" וזה "החדש".
זה "הישן" נאמן לעיקרון השיוויון בין המינים ובעיקרון כי האישה היא אדונית גורלה והחלטותיה.
הבעייתי – הוא "החדש". ה"חדש" מאמין כי יש "ליצור נשיות חדשה" ו"להשתחרר ממושגים גבריים שוביניסטים(/מיניים)" – ובעצם, ה"חדש" נאמן לעיקרון אחר לגמרי: יש לקבוע עקרונות מוסר חדשים וראויים עבור נשים.

מה זה אומר בעצם? זה אומר שישנן נשים(וגברים) פמיניסטיות אשר להן עקרונות מוסריים כאלה ואחרים, למשל – הן מתנגדות לזנות ופורנוגרפיה והן מעוניינות בהחלת העקרונות הללו על שאר הנשים – הלכה למעשה – שלילת זכות הבחירה של הנשים בעקרונות, אלא בהחלתן הכפייתית עליהם.

דוגמא טרייה לעקרונות המעוותים של "החדש", ניתן למצוא במאמר זה, המבקר את תעשיית הפורנו וצריכתה.
ישנן הרבה מאוד בעיות עובדתיות עם הטיעונים של מחברת המאמר, החל משקרים גמורים("מחלות מין הנפוצות בתעשיית הפורנו") וכלה בניתוח אנטי-מיני("הלוא על פי צרכיו המיניים של הגבר יישק דבר…") החוטא לאמת.
פירוט שלהן יהפוך רשומה זו לארוכה מדי, וייתכן שגם קנטרנית משהו.

ניתן להפריך מאמר זה על ידי טיעון מוסרי, אחד ויחיד – שבעצם מתבסס על שמו של הבלוג – "אדון העצמי":
"האישה, היא אדונית לעצמה – לחייה, לרכושה ולהחלטותיה. האישה היא אדם שלו גוף, שכל, רגש ורצונות משל עצמה".

האובססיה של הפמיניזם החדש באנטי מיניות היא מבחילה – מיניות ומראה חיצוני הם דברים "שוליים" בלבד – הן מאמינות כי השכל הוא עליון – אישה העוסקת בתיכנות היא "עליונה" על אישה העוסקת בספורט או דוגמנות – כיוון שהאחת משתמשת בשכלה והשנייה משתמשת בגופה – הגוף הוא לא "האישה האמיתית" – רק "השכל". מעולם לא תשמעו פמניסטיות "חדשות" המוחות נגד "ניצול המוח" של עורכות דין – רק על "ניצול הגוף" של זונות ודוגמניות.
האמת, כאמור – היא שאישה, בדיוק כמו גבר – היא שילוב של מרכיביו ולה ורק לה הזכות להחליט באיזה מהם להשתמש וכיצד.
ואם האובססיה הזו הייתה כלפי עצמם בלבד – אדרבא. אבל כאשר הפמיניזם נוגע בשלטון, אנו מקבלים חוקים, תקנות והגבלות שכל כולן הגבלת החופש של הנשים – הקרימנליזציה של הזנות היא רק דוגמא אחת ומרושעת במיוחד.

דוגמא מצמררת לכיצד הפמיניזם החדש בעצם מגביל את האישה במקום להפוך אותה לחופשייה יותר, ניתן למצוא בדבריה של חברת הכנסת, ציפי חוטובלי:

בתגובה לטענות לפיהן הבנות הצטלמו מרצונן החופשי, אומרת חוטובלי כי בעניינים אלה אין לנשים אפשרות בחירה.

שימו לב – "לנשים אין אפשרות בחירה". מה בין הפמיניזם חדש לטוטאליטריזם? ידידות עמוקה.

כמו כן, למעוניינים במידע נוסף לגבי תעשיית הפורנו מנקודת מבט נשית, להלן קישור לסמינריון בנושא "נשים בתעשיית המין", של אסיה שטסופל:
http://www.psychuil.ldhosting.com/stor/Coverfem_merged.pdf

תקציב הביטחון הקדוש + קצת על מחירי הדלק

2 ספט

המחאה החברתית קבעה: המדינה מבזבזת יותר מדי על ביטחון ופחות מדי על רווחה.
ולכן, על מנת להבטיח רווחה לאזרחי מדינת ישראל – יש לקצץ בתקציב הביטחון.

ואז הגיע הפיגוע הרצחני בדרום ו-"טרף את הקלפים".
אם יש פיגועים – סימן שצריך להמשיך לתקצב את מערכת הביטחון ברמות הנוכחיות ואולי אף גבוהות יותר.

זו המנטרה הישראלית במשך עשרות שנים – כל פעם שעולה לדיון גודלו(הריאלי והיחסי גם יחד) של תקציב הביטחון, מיד מגיח לו הנביא התורן ומבשר לנו כי בלי ביטחון יהיו כאן פיגועים ומלחמות – ואכן, עם המציאות הישראלית הביטחונית, אלה לא מבוששים לבוא.

הבלוג הזה, כצפוי כנראה, לא תומך בהעברת תקציבי ביטחון אל תקציב הרווחה.
זה נבלה וזה טריפה.

אך אין זה אומר כי לא ניתן לקצץ בתקציב הביטחון או לעשות שינויים בצה"ל ובשאר גופי הביטחון.
אין מתאם בין תקציב גבוה לביטחון גבוה, ואולי אף להפך.

אני אוהב לדבר בנתונים – להישען על עובדות לצורך טיעוניי.
טיעון כמו "יש פה יותר מדי אנשים לקילומטר רבוע" הוא חסר פשר בלי לציין מהי כמות האנשים הזו – ואם כאשר הטיעון "מותקף" בנתונים המבהירים את ההפך – הרי שהוא נופל.

אבל יש לנו בעיה עם תקציב הביטחון, אנו יודעים מה גובהו(נכון לשנת התקציב 2010 – 53 מיליארד ש"ח) אך איננו יודעים את מרכיביו.
אין לנו דרך לדעת כמה מתוך ה-53 מיליארד ש"ח האלה הולך לפנסיות של אנשי קבע, למיגון טנקים, לפצצות למטוסים, לאוכל לחיילים, לרכבי ליסינג לקצינים או לתשלומי משפחה.

חוסר שקיפותו של תקציב הביטחון אינו משרת את צרכי הביטחון של מדינת ישראל ואזרחיה – ואף להפך. בזכות חוסר השקיפות הזו, כל פעם שעולה הצעה לקצץ בתקציב הביטחון, קיצוץ שיכול להתבטא אפילו בהורדת מכסות הדלק של רכבי הליסינג של קצינים, או בקיצוץ כמות תקני "נהגי הבוס" – מיד יזדעקו אנשי הצבא ומערכת הביטחון, ידפקו על השולחן ויכריזו "קיצוץ בתקציב הביטחון משמעותו טנקים ללא מיגון! חיילים ללא תחבושות! ערים ללא כיפת ברזל!".
ואנו – בורים שכמונו – לא יכולים לדעת האם אכן כך הדבר, או שמא אנשי מערכת הביטחון, כמו כל אדם בעולם, פועלים ממניעים אגואיסטים לשמירת הונם ותנאיהם שלהם ושל חבריהם.

כאשר אנו מדברים על ביטחון מיד עולים הקולות כי תקציב ביטחון שקוף בעצם פוגע בביטחון, מדובר הרי בחשיפת מידע ביטחוני – וכאשר האויב יידע כי צה"ל הוציא בדיוק 2.5467432 מיליארד ש"ח על מערכת כיפת ברזל בעיר אשדוד – יוכל לכלכל את צעדיו בהתאם.
יש אמת מסויימת בדברים, אך צריך להבין שיש רמות שקיפות – אין שום סיבה שהציבור לא יהיה מודע לכך שמתוך השלם שהוא תקציב הביטחון, 25% הולכים לשכר, 20% לפנסיה, 25% למיגוני טנקים ועוד 25% לקולה בשק"ם. אין פה שום פגיעה בביטחון המדינה.

תקציב שקוף יותר = תקציב שפוי יותר.
עד שתקציב הביטחון לא יהיה שקוף יותר, לא נוכל לדעת האם באמת אנו מוציאים "יותר מדי" על ביטחון – כל טיעון כזה הוא חסר ביסוס בהיעדר נתונים עליהם הוא יכול להישען.

לגבי הדלק

בפוסט הקודם שלי כתבתי:

או בחלוקה פשוט לאחוזים, ממחיר של 7.441 ש"ח לליטר בנזין 95:

  • 37.78% הוא מחיר הדלק עצמו באירופה
  • 9.54% הוא שיקלול העלויות + רווחים של חברות הדלק
  • 52.68% הוא מסים כאלה ואחרים

סוציאליסטים, ברחוב, בכנסת ובממשלה יטענו כי צריך להוריד את שיעורו של "סל הוצאות השיווק לבנזין"! כיצד אפשר לומר דבר כזה כאשר ברור לחלוטין שהמרכיב הגדול ביותר במחיר הדלק המופרז, הוא הממשלה עצמה?!
וזה כמובן, "רק" הדלק.

כתבתי, ואכן התגשם הדבר.
שול הרווח העלוב של חברות הדלק מוקרב על מנת שהאזרח לא יחוש בעוד עלייה של המס על הדלק. ולאחר מכן שר התשתיות, מכובדנו עוזי לנדאו, מישיר מבט למצלמה ואומר "אם מרווח השיווק(שול הרווח) של חברות הדלק גבוה מדי, נקצץ אותו לטובת אזרחי ישראל". והמס – כבוד השר עוזי לנדאו, מה איתו? האם הוא לא גבוה מדי?

המדינה מכורה למיסים קשים.

בשביל למצוא תרופה, צריך להבין מהי המחלה

4 אוג השלטון בישראל, כנסת ישראל

אדם מובהל לחדר מיון, הוא נורה ובחזהו ננעצו עשרות קליעים.
הרופא עושה בדיקה מהירה, ומכריז לצוות המיון מהי הבעיה:
"אין מספיק קליעים בגופו"

הבעיה הגדולה ביותר שעומדת לפתחו של הציבור הישראלי היום היא חוסר היכולת והמסוגלות, גם של כלל האוכלוסייה, וגם של "מנהיגיה" – להסתכל למציאות בעיניים – לאבחן את החולי, ורק אז למצוא פיתרון.

לא ייתכן כי המחאה על יוקר המחייה, המתבטאת לחלוטין בשווקים עתירי רגולציה,פיקוח והתערבות ממשלתית תטען, ללא בושה(וגם ללא שכל) כי: "השוק החופשי משתולל ללא רסן".
על הפתרונות ניתן, ראוי ורצוי להתווכח – אך הפתרון אמור לתת מענה לבעיה במציאות, ולא לבעיה דמיונית.

יש מעט מאוד שוק חופשי בכלל תחומי החיים במדינת ישראל – החל מדלק, תחבורה ציבורית, קוטג' ועד לדיור.
כאשר סוציאליסטים מעומתים עם העובדות היבשות, הם יאמרו כי מעט השוק החופשי – הוא הוא הצרה! בדומה לאותו רופא שראה אזורים שקליעים לא פילחו אותם והסיק: הם הם הצרה!

ושוב – העובדות אינן עומדות לצידן של התומכים בהתערבות ממשלתית מוגברת – ניתן לקחת את הדלק כדוגמא:
מחיר הדלק(נכון לאוגוסט 2011, לפי נתונים רשמיים של ממשלת ישראל) מחולק כך:

  • המחיר בשער בית הזיקוק באיטליה – 2.8110 ש"ח
  • מס בלו – 2.92 ש"ח
  • סל הוצאות השיווק לבנזין – 0.71
  • מע"מ – 1.00 ש"ח

או בחלוקה פשוט לאחוזים, ממחיר של 7.441 ש"ח לליטר בנזין 95:

  • 37.78% הוא מחיר הדלק עצמו באירופה
  • 9.54% הוא שיקלול העלויות + רווחים של חברות הדלק
  • 52.68% הוא מסים כאלה ואחרים

סוציאליסטים, ברחוב, בכנסת ובממשלה יטענו כי צריך להוריד את שיעורו של "סל הוצאות השיווק לבנזין"! כיצד אפשר לומר דבר כזה כאשר ברור לחלוטין שהמרכיב הגדול ביותר במחיר הדלק המופרז, הוא הממשלה עצמה?!
וזה כמובן, "רק" הדלק.

מה עם ענף הדיור, עליו קמה המחאה?
לצערנו, בלתי אפשרי למדוד באחוזים מדוייקים את כמות ההתערבות הממשלתית בענף זה, ומחירה המגולגל לאזרחי ישראל – אך ניתן למנות, רק חלק, מההגבלות הממשלתיות על ענף הדיור – שמייקרות לכולנו את הקרקעות, הבנייה על הקרקעות, רכישת הדירות ושכירת הדירות:

  • השלטון במדינת ישראל מחזיק בכ-93% מהקרקעות בארץ ישראל – הקרקעות "מטופטפות" לשוק במחירים שערורייתים ובקצב יותר איטי מאינטרנט 56K.
  • מרגע הגשת תוכניות הבנייה ועד לאישורן הסופי, עוברות בממוצע 7 שנים עד שהן מאושרות בכלל הוועדות
  • תב"ע – "תוכנית בניין עיר" שיש בכמעט כל רשות מקומית, מטילה הגבלות מגוחכות על הבנייה בשטחה: אסור לבנות מעל X קומות(בד"כ מספר מאוד נמוך, נאמר 5 קומות), אסור לבנות ללא X מקומות חנייה, אסור לבנות ממרחק X מבתי מסחר כאלה ואחרים, אסור לבנות ללא שימור X שטחים ירוקים ועוד
  • אסור לבנות במושבים, קיבוצים ושאר יישובים שאינם ערים – מאות בני ישובים נאלצים, גם לא מרצון, לצאת מהיישוב כיוון שאסור לבנות בתים חדשים ביישובים אלה
  • איסור פיצול דירות – דירת ארבעה חדרים יכולה, ללא בעיה, לספק דיור ברמה הוגנת למספר גבוה של דיירים כל עוד הם מופרדים ברמה כזו או אחרת זה מזה – איסור פיצול דירות בעצם משאיר בשוק רק דירות גדולות, שאינן מתאימות למגורים של רווקים, סטודנטים ובעלי הכנסה נמוכה אחרים
  • מיסי שבח, מיסי רכישה ומיסי מכירה על השכרה ומכירה של דירה
  • איסור מגורים באזורים מסחריים או תעשייתים – ידוע גם כ"איסור הלופט" – חל איסור להסב חללים תעשייתים/באזורים תעשייתים לדירות, ושוב – כמו עם פיצול דירות, למרות שמספר גדול של אנשים היו שמחים לגור בחללים כאלה

ואלה רק על קצה המזלג.

אז מוזמן כל אזרח במדינת ישראל לשאול עצמו – מה יש לו יותר, התערבות ממשלתית ותכנון מרכזי או שוק חופשי? התשובה ברורה.
ולאחר שהבין מהי המציאות, כדאי מאוד לרופא להוציא את הקליעים מגופו של החולה ולא לירות בו עוד…

 

המחאה מוצדקת. יקר מידי לחיות במדינת ישראל. יוקר המחייה נובע באופן ישיר ובלתי משתמע לשתי פנים מהתערבות ממשלתית בשיעור גבוה.
אז שאל את עצמך, אזרח מדינת ישראל: המציאות היא התערבות ממשלתית רחבה מאוד – מה אתה חושב הוא הפיתרון – עוד התערבות ממשלתית, או פחות התערבות ממשלתית?