הרב דב ליאור נעצר על ידי המשטרה, כיוון שתמך בספר ההלכה "תורת המלך".
כתבה בנושא: http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/254/224.html
"תורת המלך", בניגוד למה שיכול להשתמע מכלי התקשורת השונים, אינו הוראה להרוג ולרטש כל מי שעורלתו שמורה, וכל מי ששיערה עודנו לראשה גם לאחר החתונה.
הספר עוסק בנושא מוסרי כבד משקל ושנוי במחלוקת: אזרחים בלחימה.
עמדתי האישית, וזו של כל אדם מוסרי היא כי המצב ה"רצוי" ביותר בלחימה, הוא כי נפגע בלוחמים בלבד. אין לנו רצון לפגוע באזרחים ויהיה טיפשי להניח שכך הדבר.
אך יש מצוי ויש רצוי. אזרחים נפגעים בלחימה, בטח כאשר האסטסרטגיה של אלו הנלחמים בך מקדשת את הפגיעה באזרחים שלך ופועלת בכוונה תחילה למיקסום הפגיעה באזרחים שלה, כזרז מוראלי למלחמתם.
ספר "תורת המלך" מציע את המשנה הבאה בנושא(נלקח מן הערך על הספר בויקיפדיה):
הריגת גויים במלחמה: לפי כותבי הספר, במצב מלחמה מותר להרוג את לוחמי האויב, את המסייעים ללוחמים ואף את התומכים ומעודדים אותם, משום שכל אלה מוגדרים כרודפים. מותר, לתועלת הלחימה, לפגוע במטרות אויב גם אם עלולים להפגע אזרחי האויב שהם חפים מפשע, כגון להפציץ מטרות צבאיות של צבא האויב, אף שאנשים חיים בסמוך למטרות אלה והם עלולים להפגע.
פגיעה מכוונת בחפים מפשע: בפרק זה נטען כי מותר לשלטון לכוף את בני עמו לצאת למלחמה ולסכן את חייהם, ואף להרוג את המסרבים להילחם או את הבורחים מן המערכה. קל וחומר שמותר להרוג את אזרחי האויב אם הדבר נצרך לתועלת המלחמה. בחלק זה מובאות סברות שלפיהן מותר, בזמן מלחמה, להרוג גם ילדי גויים, לדוגמא כאשר ברור "שהם יגדלו להזיק לנו"[1].
אפשר ורצוי להתווכח ולהתפלסף על רמת המוסריות של הדברים. לא ברור מהיכן המנדט המדינתי לחקור את הכותב ואת המסכימים לכתוב.
חופש הביטוי לא צריך להיות מוגבל, זוהי דעתי האישית הקיצונית, אך כזו היא. בארה"ב מרשים גם לארגונים נאו-נאציים וגזעניים ביותר(KKK, Nation of Islam וכו') לפעול ולהביע דעתם, כל עוד אין הם פוגעים פיזית באף אחד.
המחשבה היא חופשית, לא ניתן לעקור אותה ולא ניתן להרוג אותה בלי להרוג את האדם. דווקא חשיפת רעיונות "לא רצויים" לאור השמש, לשוק הדעות – יהרוס הרבה מהילתן.
עכשיו הרבנים נהנים מהילה של קדושים, של החשמונאים המתקוממים נגד המתיוונים. ועכשיו ספר הלכה, אשר יועד לאוכלוסייה שניתן, במקרה הטוב, למדוד אותה באלפים בודדים(הקוראת באדיקות ספרי הלכה) – הוא שם דבר בכל ארץ ישראל – והכל בגלל שהמדינה, כאבא ואמא של כולנו – יודעת מתי אסור לנו לקלל ולצעוק – ובדיוק כמה טפיחות על הטוסיק מגיע לנו על כך.
אדון העצמי 
הבעיה היא כמובן לא הבעת הדעה של הרבנים שכתבו או תמכו בספר, אלא בעובדה שיש בזה הסתה לאלימות כנגד ערבים (הרי, יהיה מי שיטען שכל ילד ערבי עלול להזיק לנו כשיגדל, ולכן כל ילד ערבי הוא בר מיתה). אין ספק שרצוי שכל אדם יוכל להביע את דעותיו, אבל כשמדובר בציבור שפועל על פי פסקי הלכה, ולרבנים יש כוח השפעה עצום עליו, רצוי לשמור על משנה זהירות.
הבעיה העיקרית בכל המצב זה שלא ברור מה היה לחקור בעצם, אף רב שחתם על המסמך לא ניסה להסתיר את זה, או להסתייג מהתמיכה שלו במסמך, אם מישהו במשטרה החליט שהדבר מנוגד לחוק, למה לא להגיש כתב אישום?
המילה "ערבים", לפי ידיעתי, לא מוזכרת בספר אף לא פעם אחת. מדובר על "אויב במלחמה". באותה מידה זה יכול להיות קפריסאים – זה שהאויבים הנוכחיים של ישראל הם ערבים, הרי שזה כצירוף מקרים בלבד. אין פה הסתה לגזענות כי אם לפשע מלחמה במקרה הרע.
הספר מבאר כי הוא הלכתי-תאורטי ולא הלכה-למעשה. אין פה פקודה לדבר מעשה.
הציבור שפועל על פי פסקי הלכה כעיוור הוא ציבור שברובו לא מתגייס כלל לצה"ל, לכן אני גם לא רואה כ"כ סכנה בכך שיתחילו לרצוח ילדי מחבלים תחת כל עץ רענן.
הסתה היא מושג רחב מדי, האם סטטוס בפייסבוק "צריך להרוג מתנחלים" היא הסתה? ומה לגבי אוהדי כדורגל? כל אחד ואחד מהם צריך לחקור בנוגע לגזענות והסתה? גזענות/לאומיות, כל עוד אינה מוציאה לפועל אלימות, היא חלק ממחשבתו החופשית של אדם ולמדינה אין שם מקום! – וכאשר מוציאה לפועל אלימות, הרי שיש לשפוט את המעשה.
החקירה באמת מגוחכת, כמו שכתב על כך יעקב היינריך:
" איך החקירה תתנהל – החוקר: אתה כתבת הסכמה לספר? הרב הנחקר: כן. *סוף החקירה* "
גם אם נצא מנקודת הנחה שלמדינה יש מנדט על המחשבה של האדם, גם בנושא כזה, הרי שעצם החקירה והגשת/אי הגשת כתב אישום רק הגבירו את משיכתו של הספר ושל הרבנים – שנאמר "עדיף לצאת חכם מאשר צודק", הרי שפה הממשל יצא גם טיפש וגם טועה.