התנועה לשחרור האישה היא אחת מהתנועות האזרחיות-חברתיות החשובות ביותר במאה ה-20, ומאז ומעולם.
התנועה טענה, ובצדק, כי האישה היא אדם(ואזרח במדינתו) בדיוק כמו גבר:
יש לה שכל, רגש וגוף – והיא "אדונית לעצמה" – החלטות הנוגעות לחייה האישיים – הם שלה להחליט.
לא של השלטון(אשר מנע ממנה להצביע או להיבחר), לא של בעלה ולא של אביה – שלה.
אך כאשר התנועה לשחרור האישה השיגה(ברובה) את מטרותיה – התרחש פיצול בתנועה הפמיניסטית, הפמיניזם "הישן" וזה "החדש".
זה "הישן" נאמן לעיקרון השיוויון בין המינים ובעיקרון כי האישה היא אדונית גורלה והחלטותיה.
הבעייתי – הוא "החדש". ה"חדש" מאמין כי יש "ליצור נשיות חדשה" ו"להשתחרר ממושגים גבריים שוביניסטים(/מיניים)" – ובעצם, ה"חדש" נאמן לעיקרון אחר לגמרי: יש לקבוע עקרונות מוסר חדשים וראויים עבור נשים.
מה זה אומר בעצם? זה אומר שישנן נשים(וגברים) פמיניסטיות אשר להן עקרונות מוסריים כאלה ואחרים, למשל – הן מתנגדות לזנות ופורנוגרפיה והן מעוניינות בהחלת העקרונות הללו על שאר הנשים – הלכה למעשה – שלילת זכות הבחירה של הנשים בעקרונות, אלא בהחלתן הכפייתית עליהם.
דוגמא טרייה לעקרונות המעוותים של "החדש", ניתן למצוא במאמר זה, המבקר את תעשיית הפורנו וצריכתה.
ישנן הרבה מאוד בעיות עובדתיות עם הטיעונים של מחברת המאמר, החל משקרים גמורים("מחלות מין הנפוצות בתעשיית הפורנו") וכלה בניתוח אנטי-מיני("הלוא על פי צרכיו המיניים של הגבר יישק דבר…") החוטא לאמת.
פירוט שלהן יהפוך רשומה זו לארוכה מדי, וייתכן שגם קנטרנית משהו.
ניתן להפריך מאמר זה על ידי טיעון מוסרי, אחד ויחיד – שבעצם מתבסס על שמו של הבלוג – "אדון העצמי":
"האישה, היא אדונית לעצמה – לחייה, לרכושה ולהחלטותיה. האישה היא אדם שלו גוף, שכל, רגש ורצונות משל עצמה".
האובססיה של הפמיניזם החדש באנטי מיניות היא מבחילה – מיניות ומראה חיצוני הם דברים "שוליים" בלבד – הן מאמינות כי השכל הוא עליון – אישה העוסקת בתיכנות היא "עליונה" על אישה העוסקת בספורט או דוגמנות – כיוון שהאחת משתמשת בשכלה והשנייה משתמשת בגופה – הגוף הוא לא "האישה האמיתית" – רק "השכל". מעולם לא תשמעו פמניסטיות "חדשות" המוחות נגד "ניצול המוח" של עורכות דין – רק על "ניצול הגוף" של זונות ודוגמניות.
האמת, כאמור – היא שאישה, בדיוק כמו גבר – היא שילוב של מרכיביו ולה ורק לה הזכות להחליט באיזה מהם להשתמש וכיצד.
ואם האובססיה הזו הייתה כלפי עצמם בלבד – אדרבא. אבל כאשר הפמיניזם נוגע בשלטון, אנו מקבלים חוקים, תקנות והגבלות שכל כולן הגבלת החופש של הנשים – הקרימנליזציה של הזנות היא רק דוגמא אחת ומרושעת במיוחד.
דוגמא מצמררת לכיצד הפמיניזם החדש בעצם מגביל את האישה במקום להפוך אותה לחופשייה יותר, ניתן למצוא בדבריה של חברת הכנסת, ציפי חוטובלי:
בתגובה לטענות לפיהן הבנות הצטלמו מרצונן החופשי, אומרת חוטובלי כי בעניינים אלה אין לנשים אפשרות בחירה.
שימו לב – "לנשים אין אפשרות בחירה". מה בין הפמיניזם חדש לטוטאליטריזם? ידידות עמוקה.
כמו כן, למעוניינים במידע נוסף לגבי תעשיית הפורנו מנקודת מבט נשית, להלן קישור לסמינריון בנושא "נשים בתעשיית המין", של אסיה שטסופל:
http://www.psychuil.ldhosting.com/stor/Coverfem_merged.pdf
אדון העצמי 
אם אני מבין נכון, בעומק הפוסט שלך לא שוכנת קריאה אודות האידיאולוגיה של הפמיניזם המודרני, אלא הגדרת האידיאולוגיה שלך לגבי בחירת הפרט – בכלל.
איך אנחנו מגדירים אדם כבעל בחירה? האם כל אדם מסוגל לבחור? האם ראוי שנאפשר לכל אדם לבחור עבור עצמו?
האם לדעתך לקטינים וקטינות- 14, 13, 12, 11… ואולי אפילו מתחת – צריכה להיות הסמכות והחירות לקבוע אם הם יכולים לקיים יחסי מין, או אף להשתתף בסרט פורנוגרפי?
אם אתה טוען שכן: ובכן.. פורנוגרפיית קטינים היא… טוב, נו… אני לא צריך להגיד אפילו. זה מזעזע מספיק.
אם אתה טוען שלא: מהיכן נגזרת הבחירה של אדם?
שנה טובה!
הי גיא,
תודה על התגובה.
כאשר אנו מדברים על חירות הפרט והחלטותיו אנו מדברים על בגירים. כאשר אני מבקש לתת כמה שיותר חירות לנשים, מן הסתם אני מדבר על נשים ולא על ילדות – כלומר, 18+.
בדיוק כמי שהרחבת זכות הבחירה בדמוקרטיה לנשים – אין משמעותה שילדות בנות 11 יצביעו… כך גם דה-קרימנליזציה של זנות או/ו פורנוגרפיה אין משמעותה ילדות בנות 11 המציעות את גופן בפינת הרחוב.
וגם כאשר אנו מדברים על קטינים – נשאלת השאלה – על מי האחריות והזכות על הקטין? למדינה – או להורים? בנושאים רבים מדי, המדינה חושבת שהיא עליונה על ההורים – היא בוחרת לאיזה בית ספר לשלוח אותו(אם בכלל) והיא זו שמוציאה ילדים מבתיהם בקלות שאין שנייה לה – כיוון שהמדינה, כפי שאני תמיד חוזר ואומר, היא פטרנלציסטית – היא שמה עצמה מעל לאזרחיה ב"דאגה", אך עם "הדאגה" מגיעה עם "האחריות" ו"הזכות". ביותר מדי מקרים, אדם ואישה אינם הבעלים של עצמם – אלא המדינה היא הבעלים – אני חושב שזה מצב מעוות.
ולגבי קטינים ללא הורים(מצב נורא ואיום, ולא נפוץ אגב) – אז כן, אפשר שהמדינה תיקח עליהם חסות, אחריות וזכות – כל עוד לא ניתן למצוא להם מוסד צדקה/משפחה שתאמץ אותם.
פוסט מצוין, הפמיניזם החדש שם לעצמו כאידיאל את שנאת הגברים וכמו כל קבוצה רדיקלית היא לא יכולה להתקיים בלי להבדיל את עצמה באלימות מכל מי שחורג מהאידיאל הזה. הפמיניסטיות של היום לא רוצות לתת כוח לנשים, הן רוצות לשמור את הכוח לעצמן.
בקשר לתגובה של גיא, קטינים והזכות שלהם לחופש ובחירה זה בהחלט סוגיה בעייתית. גם אם לקטין אין את היכולת לבחור ולהחליט על עצמו בהרבה מובנים זה לא אומר שלמדינה יש את הסמכות לכך. לכל קטין יש הורה שאמור להגן עליו ולמנוע ממנו לקבל בחירות שיפגעו בו. יש בעיה מסוימת בנסיון לקבוע נורמות מוסריות על ידי חקיקה – החוק אמור לשרת את החברה ולא להפך.
שלום אדון לעצמך,
ואנחנו חוזרים אל אופציה ב' שהצעתי רק מזווית אחרת. מהיכן נגזרת הבחירה של אדם, או – מדוע רק למה שאנחנו מכנים 'בגירים' ישנם סמכות על עצמם (לא רק בתחום המין, אלא בתחום החינוך, התרבות, אורח החיים ועוד ועוד).
האם ישנו איזה שהוא חוק טבע הקובע שילדים הם בסמכות הוריהם באופן טבעי?
אכן, על הורים מוטלת האחריות לדאוג לילדים, אבל האם הם אלו שבהכרח יקבעו את אורח החיים שלהם? ניקח את זה מלמעלה למטה.
אם בת שמונה-עשרה-פחות-יום מעוניינת להצטלם לסרט פורנו, האם זה בסדר? (אני מניח שלשיטתך כן).
בת שמונה-עשרה-פחות-חצי-שנה? פחות שנה? פחות שנתיים? איפה הגבול של הבחירה עומד? היכן נוכל להצביע שלאדם יש בחירה חופשית?
השיטה שלך גם מעלה קושיות אחרות:
אם הוריהם מתירים (לא כופים) לילדיהם לקיים יחסי מין או להשתתף בפורנוגרפיה מבחירה מלאה ולבקשת הילדים, האם הדבר פסול?
אני לא הייתי רוצה לתת להורים את הסמכות לאשר דבר שכזה…
הבחירה של האדם נגזרת מכך, שאדם ללא בחירה איננו אדם כלל. וכי אם אתה שולל מאדם בחירה, אתה בהכרח מעניק אותה לאדם אחר שיחליט עבור חברו – כאשר במקרה של מדינה פטרנליסטית, אתה בעצם מעניק אותו לבירוקרטיה – אני חושב שזה שלילי מאוד.
לגבי הגיל – זו שאלה טובה מאוד, שאומר בכנות – אין לי תשובה. הכרתי ואני מכיר בני (ובנות) 14 בוגרים מאוד, ובני 20+ שקשה מאוד לקרוא להם בוגרים. הגיל הוא שרירותי לחלוטין.
כאשר מדובר על קטינים(וקטינות), אנו מניחים(וייתכן שההנחה לא מבוססת על דבר מלבד "תחושת בטן" ותוחלת החיים הארוכה שלנו, בזמני עבר בן 13 אכן היה בוגר לכל דבר ועניין, בעיקר מכיוון שפחות מ-20 שנה אח"כ היה כבר נפטר…) כי הם תלויים באנשים אחרים(לרוב משפחתם ככלל והוריהם בפרט) על מנת לשרוד ולכן למשפחה ישנה "חזקה" החלטתית על ילדיה טרם הגיעו לבגרות.
מדוע למשפחה ולא למדינה? המדינה איננה ישות קסומה. היא מורכבת גם היא מאנשים, ואני חושב שאתה תסכים איתי שכאשר אנו מסתכלים בנבחרי הציבור שלנו(המחוקקים את החוקים) ובאנשי המנגנונים השלטוניים(האוכפים/ממממשים את החוקים) – אתה יכול לומר בלב שלם שאין להם שום יתרון – שכלי או מוסרי – על פני האזרח הרגיל – ולכן, אנו עוסקים כאן ב"צימצום נזקים" – מה גורם יותר נזק? מדינה פטרנליסטית, או הורים פטרנליסטים?
היית רוצה כי אנשי ש"ס/מר"צ/העבודה/ליכוד/ישראל ביתנו (בחר את המפלגה השנואה עלייך) יחנכו את ילדייך? או שהיית מעדיף להשאיר את ההחלטה הזו בידיך?
וגם היום, עם החינוך המונופוליסטי של השלטון – תשמע כל מורה שני אומר "חינוך… זה משהו שבא מהבית…"
לגבי קיום יחסי מין וקטינים קטינות – החוק, והלך הרוח הציבורי נגוע בהמון שוביניזם – מדוע ילד בן 15 שמקיים יחסי מין הוא "גבר" אך ילדה בת 15 שמקיימת יחסי מין היא "שרמוטה"? האם צריך לאסור על נשים לקיים יחסי מין טרם מלאו להן 18? האם אותו הדבר תקף גם לגבי גברים?
וזה רק בפן המוסרי – מה עם הפן התועלתני? האם איסור על קיום יחסי מין מתחת לגיל 18 – באמת יגרום לאנשים(גברים ונשים גם יחד!) לא לקיים יחסי מין לפני גיל 18?!
אז בעצם מה אתה אומר?
האם בחירה שכזו צריכה להשאר ביד החוק, לעבור אל ההורים, או בכלל – הילדים יכולים לקבוע עבור עצמם, ושהנושא של 'מוכנות נפשית' אינו רלוונטי כלל (והראיה היא שבתרבויות שונות – גם בעולם היום, גיל ההסכמה ליחסי מין נע בערך בין גיל תשע לעשרים ואחת – שרירותי לחלוטין).
מדינות מערביות כמו גרמניה אולי יפתיעו אותך בעניין הזה.
אני אומר כי החוק אמור להיות כמה שפחות כוללני ולכלול(אם בכלל) רק אקטים שהם בבירור לא-בהסכמה הדדית או מעוקרי הסכמה הדדית(הסכמה הדדית של פדופיל וילד בן 5 לקיים יחסי מין איננה הסכמה) – וכי הסמכות הראשונית על ילדים(עד לגיל מסויים, נגדיר אותו כרגע כ-18) היא של ההורים, ולא של המדינה.
באיזה נושא מדינות מערביות כמו גרמניה יפתיעו אותי, לאיזה כיוון וכיצד?
הגיל השרירותי שאתה מציע הוא 18… הגיל השרירותי שגרמניה מציעה הוא 14.
האמת היא שאני מרגיש הרבה יותר בנוח עם גיל שרירותי 14 מאשר 18.
בישראל אנו פשוט רגילים ש"בגיר" הוא מי שמלאו לו 18 (סוף התיכון, תחילת הצבא, תחילת שתיית אלכוהול, תחילת זכות ההצבעה) ולכן זה מה שצעתי.
אני חושב ש"הגיל השרירותי" יכול להיקבע(או לפחות להיות נתון לדיון) על ידי מחקרים בנוגע להתפתחות רגשית ופיזית בבני נוער – אם רוב בני האדם הם "בגירים" מבחינה מנטלית ופיזית בגיל 14, אין סיבה לחכות עד ל-18 ואם ההפך הוא הנכון – ייתכן שגיל 14 הוא מוקדם מדי.
אני חושב שפיקששת בגדול את הבעייתיות האמיתית של צורת הפרסום של המסעדה המדוברת. מה שהטריד אותי בכתבה זה עד כמה המלצריות היו באמת חופשיות לבחור אם להצטלם או לא, ואם כן, אז איך.
אין לי ספק שהרשת לא כפתה עליהן את הצילום.
אלא שתחשוב איזה סוג של לחץ מופעל על מלצרית שרוצה להמשיך בעבודתה, אבל לא ממש מתלהבת, ומנגד ישנה מלצרית אחרת שמצטלמת. היא יכולה לדעת איך זה ישפיע על היחס כלפיה? על יצירת תנאים להפשקת עבודתה?
זו הבעיה האמיתית. עם כל הגועל האישי שאני חש כלפי פרסום בשר ע"י צילום נשים כנשים (ז"א כל התנוחות והביגוד הנלווה), אני לא יכול, ולא רוצה, לחנך אף אחת מה טוב לה.
אותי מטריד שהבעלים מייחס לעובדותיו "התנדבות" למסע הפרסום הזה. המלצריות "מתנדבות" בדיוק כמו שאני משלם על הארוחה "כמחווה של רצון טוב" כלפי המסכדה, הטבח והמלצרית יחדיו.
למה הוא לא מציע תשלום נאות עבור השירות הזה? למה ךא פורסם למשל על בונוס שמן לשכרה של מלצרית שמסכימה לצילום?
פה הניצול האמיתי והביזוי של עובדות הרשת.
צילום בפוזה כזו או אחרת למוצר X או מוצר Y אינם אינם אינם עניינו של הציבור אלא רק של המצטלמת ומי שמעסיק אותה. מי שחש פגוע או חש חוסק טעם יכול כמובן למחות בכל דרך חוקית, להביע את דעתו, וכמובן לעשות לה נפשות. אם הציבור לא רוצה לראות תמונות כאלה, אז גם לא תהיינה תמונות כאלה. בלי קומיסרים של המוסר.
שלום אנונימי,
שים לב אגב ש"הטריגר" של הפוסט המדובר הוא בכלל המאמר מYnet, ולא המקרה במסעדת "אגאדיר" – מה ש"רלוונטי" במקרה של אגאדיר הוא ההתבטאות של חוטובלי בו היא מציגה גישה טוטאליטריסטית קלאסית.
לגבי הטענה שלך לגבי "כמה חופשיות היו המלצריות" – זו נקודה מעניינת, אך ניתן לטעון אותה על כל מקרה בחיי העבודה ובחיינו ככלל – ולכן היא לא רלוונטית.
אני אסביר:
אתה אומר: המלצריות הצטלמו בהתנדבות – כיוון שאם לא היו עושות כן, ייתכן מאוד כי היו מאבדות את מקום עבודתן – וכיוון שהלחץ של "איבוד מקום העבודה" הופעל עליהן, הלכה למעשה לא היו חופשיות.
אני טוען כי ניתן לקחת את הטענה הזו ולהלביש אותה על כל פעולה של האדם – החל ממקום עבודתו ועד לחייו האישיים.
דוגמא:
אלמוני עובד במשרד עורכי דין שמקיים "פיקניק גיבוש" מחוץ לשעות העבודה – אלמוני לא בטוח אם הוא רוצה ללכת או לא – מצד אחד הוא לא מקבל על כך תשלום(מקביל ל"בהתנדבות") אך מצד שני הוא יודע שאם לא יגיע – חבריו לעבודה יראו בו "אדם לא חברותי" וכן כי תיפגע יכולתו ליצור קשרים חברותיים עם המנהלים שלו(דבר חשוב מאוד בכל עבודה).
האם היית טוען כי אלמוני "אינו חופשי" מבחינת החלטתו? אני חושב שלא.
ניתן גם לטעון דבר דומה לגבי החיים האישיים – דן ודנה יוצאים ביחד שלושה חודשים – דנה "לא רוצה לעשות מזה ביג דיל" אבל היא כן רוצה בהמשך היחסים עם דן ולכן היא עושה את השיקולים שלה – ובסוף מחליטה לקנות לדן שי קטן.
האם היית טוען כי דנה "אינה חופשייה" מבחינת החלטתה? גם כן, אני חושב שלא.
חופש הוא לא "הדבר הנוח והרווחי ביותר" – חופש/חירות הם היכולת של האדם לקבל החלטות כלפי עצמו באופן שמיטבי לפי ראות עיניו.
כאשר המלצריות בחרו אם להצטלם או לא – עמד בפניהן מרחב שיקולים כזה או אחר(שהוא שונה כלפי כל מלצרית) וגם אם היו כאלה שהחליטו לא להצטלם והדבר אכן סיכן את מקום עבודתן – עדיין חופשיות הן – שכן חופש טומן בתוכו גם אחריות, לא רק הנאה.
כהערה צדדית, ניתן גם לומר כי לא חובה כלל וכלל לקבל את העיקרון שלך לפיו המלצריות חששו למקום עבודתן ולכן הצטלמו בהתנדבות – האם חסר נשים שרוצות לדגמן ויהיו מוכנות לעשות זאת ללא תשלום? האם חסר גברים שהיו רוצים לשחק עבור קבוצת הכדורגל שלהם ויהיו מוכנים לעשות זאת ללא תשלום?