הון-שלטון ואלדד יניב

אלדד יניב העניק לאחרונה ראיון למוסף הארץ, תחת הכותרת "הייתי חלק מהקוזה נוסטרה הישראלית".
בקצרה, הראיון נסוב בעיקר על בעיית "הון-שלטון" שאלדד יניב נחשב לאחד המייצגים שלה בתור עורך דין בכיר שייצג טייקונים ופוליטקאים גם יחד.

בעיית "הון-שלטון" היא בעיה עובדתית וקיימת שאין עליה ויכוח בין ימין לשמאל כלכלי.
ההבדל בתפיסה בין הימין לשמאל הכלכלי הוא כיצד לפתור את הבעיה.
אלדד יניב ואחרים מהשמאל הכלכלי יבקשו להדק את "הפיקוח" של השלטון על ההון ולהגביל לוביסטים ושאר "מרעי בשין" – כלומר, לחזק את "השלטון" כך שיגבור על ה"הון" במשוואה.
נדמה היה כי הימין הכלכלי יבקש את ההפך, לחזק את "ההון" כך שיגבור על "השלטון" במשוואה – אך למעשה, הפיתרון "הימני כלכלי"(לא במחוזתינו לצערנו) הוא להגביל ואף לסלק את השלטון, ולא לחזק את ההון.

ענייני הון-שלטון ו/או שחיתות והשפעתם הכלכלית הרסנית על חיינו(יוקר המחייה אשר מתבטא באופן כמעט-בלעדי בתחומים בהם יש התערבות ממשלתית עמוקה, כפי שכתבתי בפוסט קודם) הם לא דבר חדש כלל וכלל והיו כאן "ובגדול" גם בזמן שהיה פה מעט מאוד "הון" ובעיקר המון "שלטון" – בתקופת מפא"י האדומה והעליזה.

לעומת זאת, בתחומים בהם "השלטון" לא מתערב, אנו נתקלים בשחיתות מינמלית אם בכלל – היי-טק ומסעדנות למשל, הם שני תחומים המגלגלים סכומי עתק(מי יותר ומי פחות) – כלומר "הון" אדיר אך מעט מאוד "שלטון" והפלא ופלא – שחיתות נמוכה.
אפילו אלדד יניב יודע את זה, אבל מסרב לצערנו קחת את הצעד הלוגי הבא:

יש בארץ שכבה מאוד דקה של אנשים, שיצרו עושר מאוד מאוד גדול בשנים האחרונות בגלל החיבור שלהם לפוליטיקה. יש אנשים כמו גיל שויד(מייסד ובעלי צ'ק פוינט, י"ח) שיכולים לעבור חיים שלמים ולפגוש ראש ממשלה בטלוויזיה, ויש אנשים אחרים שכדי שהמניה שלהם תזנק בבורסה, הם חייבים להיות בכנסת כמה פעמים בשבוע, או בעצמם, או באמצעות לוביסטים, או באמצעות עורכי דין, או באמצעות פוליטקאים שעושים בשבילים את העבודה.

הרי למה גיל שוויד הוא לא "טייקון מרושע" אלא "יזם טוב"? הונו נאמד בכמה מאות מיליוני דולרים והוא מעסיק מאות אנשים – לכאורה "טייקון" קלאסי. אבל תחום ההיי-טק נמצא ברובו מחוץ להישג ידו של השלטון(חוץ מ"המדען הראשי") ובכך הוא נקי.

לסיכום – על מנת לפתור את בעיית ההון-שלטון, לא צריך עוד שלטון. צריך כלום שלטון או פחות שלטון.

לגבי אלדד יניב עצמו

לאחר הראיון הגיעו למערכת "הארץ" תגובות רבות, בעיקר כאלו אשר מפקפקות בנכונתו של אלדד יניב "לתקן" עצמו ותהיה האם ייתכן שגם הראיון הזה וכל השיח החדש שהוא מוביל של "אנטי-הון-שלטון" אינו אלא עוד תכסיס טקטי המשרת אסטרטגיה רחבה יותר.
בתגובה לכך, "הארץ" קיים "שאלות ותשובות" עם אלדד יניב בפייסבוק, אותו ניתן למצוא כאן.

בקצרה אומר, כי אלדד יניב היה ונשאר פוליטקאי חסר מהות, לפחות כך הוא מצטייר. הוא חוזר על המנטרה השחוקה (והמפחידה) ש"צריך להקים פה חברת מופת" ומקנח תדירות בכך שהתנועה שלו(השמאל הלאומי) כוללת "גברים, נשים, מרכז, פריפריה, יהודים, ערבים, חילונים, חרדים".
כל תשובה שנייה שלו נראת אותו דבר וכוללת הטיות שונות של המנטרות האלה ואחרות – וחבל, כי בתור מישהו שצפה בדיון שאלדד יניב השתתף בו, אי אפשר שלא להבין שמדובר באדם אינטילגנט. אם אלדד יניב אכן מעוניין לשנות פה סדרי עולם, כדאי לו קודם כל להתחיל מלשנות את לשונו הפוליטית המשננת מנטרות ומתחמקת ממתן תשובות לשאלות כנות.

תומר שרון – "קץ האדם הכלכלי"

"קץ האדם הכלכלי" הוא מונח שנטבע עוד בשנות ה30 של המאה ה-20 ותיאר את הלהט הקולקטיביסטי(בעיקר קומוניסטי) של התקופה ההיא.

"האדם הכלכלי" הוא זה אשר מבצע החלטות כאלה ואחרות בעקבות שיקולים כלכליים "קרים" ו "לא אנושיים". השיטה הקולקטיבית רצתה לשים סוף ל"אדם הכלכלי". היא ביקשה לשים במרכז "אדם אנושי".
כולנו יודעים איך נגמר הניסוי החברתי הזה, הגדול ביותר בהיסטוריה -ההיסטוריונים מתווכחים בינם לבין עצמם הם היו כמה עשרות מיליוני הרוגים לכמה מאות מיליוני הרוגים.
נוכחנו כי "קץ האדם הכלכלי" הוא בעצם, קץ האדם.

תומר שרון הוא קומיקאי מצליח וחביב עליי אישית, עוד מזמנו בפלטפוס.
לאחרונה, העניק ראיון ל-Ynet בו, חזר למעשה על הרצון לראות ב"קץ האדם הכלכלי".

בציטוט הזה, למשל:

"היא(מרינה מקסימיליאן בלומין) מקנאה בנו. בדור שגדל פה לפני 20 שנה, בניינטיז. שאלנו אותה למה, והיא אמרה 'כל הדיבורים האלה על רוק'נ'רול, אורגיות אלכוהול'.
הם(הדור של היום) דור של שמרנים. הייתי על הסט של 'חצויה' עם כל השחקנים הצעירים, בני 20 וקצת. הם צעירים-זקנים. מדברים על הסט על מניות, מכוניות, דירות, משכנתאות, העצמה, מיקסום, שדרוג.
כל הפעלים החדשים של הניאו-קפיטליזם.
מה יש לכם? אתם לא רוצים להיות קצת חסרי אחריות? אתם בני 23!".

כואב לתומר שרון שחבר'ה "בני 20 וקצת" חושבים על עתידם ועתיד משפחותיהם –
אם זה לא היה מצחיק, זה היה ממש עצוב.
תומר שרון שוכח כנראה, שבשביל להיות "קצת חסרי אחריות" צריך איזושהי רשת ביטחון כלכלית. ילד למשל, יכול להיות קצת "חסר אחריות" כיוון שההורים שלו דואגים לרווחתו הכלכלית.
"מבוגר" שאינו נסמך כלכלית על הוריו או חסכונותיו לא יכול לטייל ברחבי העולם ולנגן כל היום בבית על הגיטרה – פיזיקלית, זה בלתי אפשרי.
לצערנו, נדמה שזהו שורש החשיבה הסוציאליסטית, שכלכלה היא בעצם "קלקלה" – שכסף הוא דבר נורא ומזעזע, ואם רק כולם היו עושים טיול של 3 שנים בהודו ורק מנגנים על הגיטרה, הכל היה יותר טוב.

בספרו המופתי "הדרך לשעבוד", האייק ממחיש כיצד עוד בשנות ה-40 המחרידות, היה הבוז הזה כלפי "הכלכלה":

"…דורנו אוהב להשתבח בכך ששיקולים כלכליים חשובים בעיניו פחות משהיו בעיני אבותיו או אבות אבותיו… מוכן דורנו פחות מקודמיו להתחשב בשיקולים כלכליים. בשום פנים ואופן אין הוא מוכן לוותר על איזו מדירשותיו למען נימוקים הקרויים כלכליים; קצר רוח הוא וחסר סובלנות כלפי הסייגים על שאיפותיו המיידיות, ואין הוא חפץ להשלים עם אילוצים כלכליים…"

בהמשך הראיון, כאשר תומר שרון נשאל האם הוא פעיל פוליטית, הוא עונה:

"כן, ממש לאחרונה הצטרפתי לשלי יחימוביץ'. שנים הייתי מיואש, עכשיו אני רואה את האור בקצה המנהרה".

כלומר, תומר שרון מקווה ששלי יחימוביץ' מקרבת את "קץ האדם הכלכלי", אך כמובן שאשליה היא הדבר.
גם אם משנתה של שלי יחימוביץ' תושתת על כל הארץ, ואף על העולם – הרי שלא מדובר בקץ האדם הכלכלי – אלא ביצירתו של אדם כלכלי חדש לחלוטין.
הסוציאליזם לא מבקש לשים סוף לממון או כלכלה, אלא מבקש חלוקה "צודקת יותר". תומר שרון הוא בעצם אדם כלכלי בדיוק כמו כל אחד אחר.
הוא מעדיף לנגן על הגיטרה שלו ולישון עד הצהריים – במקום לעבוד. זו החלטה כלכלית.
הוא מעדיף שהשלטון ייקח עוד כסף מאזרחים עובדים וייתן אותם למוסדות תרבות – זו גם החלטה כלכלית.

גם על זאת, כבר כתב האייק:

"… לא בוז לרווחה חומרית יש כאן, אף לא ירידה בתשוקה אליה, אלא אדרבה: סירוב להכיר במכשולים כלשהם, להכיר בניגוד כלשהו למטרות אחרות, העלול לעכב את מימוש תשוקתינו שלנו – זה הדבר המייחד את דורנו"

עברו יותר מ70 שנה מאז נכתב "הדרך לשעבוד", והדבר המייחד את דור הצעירים של אז, נשאר זהה בדור "הצעירים" של היום.
הקולקטיביזם נשאר בעל השפעה חזקה – וכדאי לו לכל שוחר חופש ורווחה, להישמר מפניו עד מאוד.

ותומר שרון? עדיף לצחוק.

תקציב הביטחון הקדוש + קצת על מחירי הדלק

המחאה החברתית קבעה: המדינה מבזבזת יותר מדי על ביטחון ופחות מדי על רווחה.
ולכן, על מנת להבטיח רווחה לאזרחי מדינת ישראל – יש לקצץ בתקציב הביטחון.

ואז הגיע הפיגוע הרצחני בדרום ו-"טרף את הקלפים".
אם יש פיגועים – סימן שצריך להמשיך לתקצב את מערכת הביטחון ברמות הנוכחיות ואולי אף גבוהות יותר.

זו המנטרה הישראלית במשך עשרות שנים – כל פעם שעולה לדיון גודלו(הריאלי והיחסי גם יחד) של תקציב הביטחון, מיד מגיח לו הנביא התורן ומבשר לנו כי בלי ביטחון יהיו כאן פיגועים ומלחמות – ואכן, עם המציאות הישראלית הביטחונית, אלה לא מבוששים לבוא.

הבלוג הזה, כצפוי כנראה, לא תומך בהעברת תקציבי ביטחון אל תקציב הרווחה.
זה נבלה וזה טריפה.
אך אין זה אומר כי לא ניתן לקצץ בתקציב הביטחון או לעשות שינויים בצה"ל ובשאר גופי הביטחון.
אין מתאם בין תקציב גבוה לביטחון גבוה, ואולי אף להפך.

אני אוהב לדבר בנתונים – להישען על עובדות לצורך טיעוניי.
טיעון כמו "יש פה יותר מדי אנשים לקילומטר רבוע" הוא חסר פשר בלי לציין מהי כמות האנשים הזו – ואם כאשר הטיעון "מותקף" בנתונים המבהירים את ההפך – הרי שהוא נופל.

אבל יש לנו בעיה עם תקציב הביטחון, אנו יודעים מה גובהו(נכון לשנת התקציב 2010 – 53 מיליארד ש"ח) אך איננו יודעים את מרכיביו.
אין לנו דרך לדעת כמה מתוך ה-53 מיליארד ש"ח האלה הולך לפנסיות של אנשי קבע, למיגון טנקים, לפצצות למטוסים, לאוכל לחיילים, לרכבי ליסינג לקצינים או לתשלומי משפחה.

חוסר שקיפותו של תקציב הביטחון אינו משרת את צרכי הביטחון של מדינת ישראל ואזרחיה – ואף להפך. בזכות חוסר השקיפות הזו, כל פעם שעולה הצעה לקצץ בתקציב הביטחון, קיצוץ שיכול להתבטא אפילו בהורדת מכסות הדלק של רכבי הליסינג של קצינים, או בקיצוץ כמות תקני "נהגי הבוס" – מיד יזדעקו אנשי הצבא ומערכת הביטחון, ידפקו על השולחן ויכריזו "קיצוץ בתקציב הביטחון משמעותו טנקים ללא מיגון! חיילים ללא תחבושות! ערים ללא כיפת ברזל!".
ואנו – בורים שכמונו – לא יכולים לדעת האם אכן כך הדבר, או שמא אנשי מערכת הביטחון, כמו כל אדם בעולם, פועלים ממניעים אגואיסטים לשמירת הונם ותנאיהם שלהם ושל חבריהם.

כאשר אנו מדברים על ביטחון מיד עולים הקולות כי תקציב ביטחון שקוף בעצם פוגע בביטחון, מדובר הרי בחשיפת מידע ביטחוני – וכאשר האויב יידע כי צה"ל הוציא בדיוק 2.5467432 מיליארד ש"ח על מערכת כיפת ברזל בעיר אשדוד – יוכל לכלכל את צעדיו בהתאם.
יש אמת מסויימת בדברים, אך צריך להבין שיש רמות שקיפות – אין שום סיבה שהציבור לא יהיה מודע לכך שמתוך השלם שהוא תקציב הביטחון, 25% הולכים לשכר, 20% לפנסיה, 25% למיגוני טנקים ועוד 25% לקולה בשק"ם. אין פה שום פגיעה בביטחון המדינה.

תקציב שקוף יותר = תקציב שפוי יותר.
עד שתקציב הביטחון לא יהיה שקוף יותר, לא נוכל לדעת האם באמת אנו מוציאים "יותר מדי" על ביטחון – כל טיעון כזה הוא חסר ביסוס בהיעדר נתונים עליהם הוא יכול להישען.

לגבי הדלק

בפוסט הקודם שלי כתבתי:

או בחלוקה פשוט לאחוזים, ממחיר של 7.441 ש"ח לליטר בנזין 95:

• 37.78% הוא מחיר הדלק עצמו באירופה
• 9.54% הוא שיקלול העלויות + רווחים של חברות הדלק
• 52.68% הוא מסים כאלה ואחרים

סוציאליסטים, ברחוב, בכנסת ובממשלה יטענו כי צריך להוריד את שיעורו של "סל הוצאות השיווק לבנזין"! כיצד אפשר לומר דבר כזה כאשר ברור לחלוטין שהמרכיב הגדול ביותר במחיר הדלק המופרז, הוא הממשלה עצמה?!
וזה כמובן, "רק" הדלק.

כתבתי, ואכן התגשם הדבר.
שול הרווח העלוב של חברות הדלק מוקרב על מנת שהאזרח לא יחוש בעוד עלייה של המס על הדלק. ולאחר מכן שר התשתיות, מכובדנו עוזי לנדאו, מישיר מבט למצלמה ואומר "אם מרווח השיווק(שול הרווח) של חברות הדלק גבוה מדי, נקצץ אותו לטובת אזרחי ישראל". והמס – כבוד השר עוזי לנדאו, מה איתו? האם הוא לא גבוה מדי?

המדינה מכורה למיסים קשים.

בשביל למצוא תרופה, צריך להבין מהי המחלה

אדם מובהל לחדר מיון, הוא נורה ובחזהו ננעצו עשרות קליעים.
הרופא עושה בדיקה מהירה, ומכריז לצוות המיון מהי הבעיה:
"אין מספיק קליעים בגופו"

הבעיה הגדולה ביותר שעומדת לפתחו של הציבור הישראלי היום היא חוסר היכולת והמסוגלות, גם של כלל האוכלוסייה, וגם של "מנהיגיה" – להסתכל למציאות בעיניים – לאבחן את החולי, ורק אז למצוא פיתרון.

לא ייתכן כי המחאה על יוקר המחייה, המתבטאת לחלוטין בשווקים עתירי רגולציה,פיקוח והתערבות ממשלתית תטען, ללא בושה(וגם ללא שכל) כי: "השוק החופשי משתולל ללא רסן".
על הפתרונות ניתן, ראוי ורצוי להתווכח – אך הפתרון אמור לתת מענה לבעיה במציאות, ולא לבעיה דמיונית.

יש מעט מאוד שוק חופשי בכלל תחומי החיים במדינת ישראל – החל מדלק, תחבורה ציבורית, קוטג' ועד לדיור.
כאשר סוציאליסטים מעומתים עם העובדות היבשות, הם יאמרו כי מעט השוק החופשי – הוא הוא הצרה! בדומה לאותו רופא שראה אזורים שקליעים לא פילחו אותם והסיק: הם הם הצרה!

ושוב – העובדות אינן עומדות לצידן של התומכים בהתערבות ממשלתית מוגברת – ניתן לקחת את הדלק כדוגמא:
מחיר הדלק(נכון לאוגוסט 2011, לפי נתונים רשמיים של ממשלת ישראל) מחולק כך:

• המחיר בשער בית הזיקוק באיטליה – 2.8110 ש"ח
  
• מס בלו – 2.92 ש"ח
• סל הוצאות השיווק לבנזין – 0.71
  
• מע"מ – 1.00 ש"ח

או בחלוקה פשוט לאחוזים, ממחיר של 7.441 ש"ח לליטר בנזין 95:

• 37.78% הוא מחיר הדלק עצמו באירופה
• 9.54% הוא שיקלול העלויות + רווחים של חברות הדלק
• 52.68% הוא מסים כאלה ואחרים

סוציאליסטים, ברחוב, בכנסת ובממשלה יטענו כי צריך להוריד את שיעורו של "סל הוצאות השיווק לבנזין"! כיצד אפשר לומר דבר כזה כאשר ברור לחלוטין שהמרכיב הגדול ביותר במחיר הדלק המופרז, הוא הממשלה עצמה?!
וזה כמובן, "רק" הדלק.

מה עם ענף הדיור, עליו קמה המחאה?
לצערנו, בלתי אפשרי למדוד באחוזים מדוייקים את כמות ההתערבות הממשלתית בענף זה, ומחירה המגולגל לאזרחי ישראל – אך ניתן למנות, רק חלק, מההגבלות הממשלתיות על ענף הדיור – שמייקרות לכולנו את הקרקעות, הבנייה על הקרקעות, רכישת הדירות ושכירת הדירות:

• השלטון במדינת ישראל מחזיק בכ-93% מהקרקעות בארץ ישראל – הקרקעות "מטופטפות" לשוק במחירים שערורייתים ובקצב יותר איטי מאינטרנט 56K.
• מרגע הגשת תוכניות הבנייה ועד לאישורן הסופי, עוברות בממוצע 7 שנים עד שהן מאושרות בכלל הוועדות
• תב"ע – "תוכנית בניין עיר" שיש בכמעט כל רשות מקומית, מטילה הגבלות מגוחכות על הבנייה בשטחה: אסור לבנות מעל X קומות(בד"כ מספר מאוד נמוך, נאמר 5 קומות), אסור לבנות ללא X מקומות חנייה, אסור לבנות ממרחק X מבתי מסחר כאלה ואחרים, אסור לבנות ללא שימור X שטחים ירוקים ועוד
• אסור לבנות במושבים, קיבוצים ושאר יישובים שאינם ערים – מאות בני ישובים נאלצים, גם לא מרצון, לצאת מהיישוב כיוון שאסור לבנות בתים חדשים ביישובים אלה
• איסור פיצול דירות – דירת ארבעה חדרים יכולה, ללא בעיה, לספק דיור ברמה הוגנת למספר גבוה של דיירים כל עוד הם מופרדים ברמה כזו או אחרת זה מזה – איסור פיצול דירות בעצם משאיר בשוק רק דירות גדולות, שאינן מתאימות למגורים של רווקים, סטודנטים ובעלי הכנסה נמוכה אחרים
• מיסי שבח, מיסי רכישה ומיסי מכירה על השכרה ומכירה של דירה
• איסור מגורים באזורים מסחריים או תעשייתים – ידוע גם כ"איסור הלופט" – חל איסור להסב חללים תעשייתים/באזורים תעשייתים לדירות, ושוב – כמו עם פיצול דירות, למרות שמספר גדול של אנשים היו שמחים לגור בחללים כאלה

ואלה רק על קצה המזלג.

אז מוזמן כל אזרח במדינת ישראל לשאול עצמו – מה יש לו יותר, התערבות ממשלתית ותכנון מרכזי או שוק חופשי? התשובה ברורה.
ולאחר שהבין מהי המציאות, כדאי מאוד לרופא להוציא את הקליעים מגופו של החולה ולא לירות בו עוד…

 

המחאה מוצדקת. יקר מידי לחיות במדינת ישראל. יוקר המחייה נובע באופן ישיר ובלתי משתמע לשתי פנים מהתערבות ממשלתית בשיעור גבוה.
אז שאל את עצמך, אזרח מדינת ישראל: המציאות היא התערבות ממשלתית רחבה מאוד – מה אתה חושב הוא הפיתרון – עוד התערבות ממשלתית, או פחות התערבות ממשלתית?

 

הפצצה לעומת פיקוח על שכ"ד

הנושא החם כרגע במחוזתינו הוא עניין מחירי הדיור.
רבים וטובים ממני כבר כתבו על הנושא, ומומלץ במיוחד המאמרים הרבים שפירסם בנושא אתר "קו ישר" שאני מחשיב כאורים והתומים של פילוספיית החירות והשוק החופשי בארץ ישראל.

על מנת שלא לחזור על מה שכבר נאמר בקו ישר, בחרתי במקום זאת לתרגם מאמר מהאתר Mises.org אשר מציג את ההשלכות הבלתי מכוונות של פיקוח על שכ"ד – כפי שנטען בעבר כבר בבלוג הזה, סוציאליזם ככלל ופעולות סוציאליסטיות(פיקוח, שליטה, בקרה, עיצוב החברה על ידי הממשל וכו') מקורם באנשים בעלי כוונות טובות ברובם – הרווח בין התוצאה הרצויה לתוצאה המצויה הוא שמיים וארץ, והתוצאה של פעולות סוציאליסטיות הן הרסניות – גם לאדם כאינדיווידואל, וגם לחברה כקולקטיב.

לפניכם התרגום לעברית של המאמר הבא: http://mises.org/daily/3483
קריאה מהנה!

נניח שברצוננו להרוס עיר.
האם כדאי לנו להפציץ אותה, או שלכפות פיקוח על שכ"ד יספק את אותה התוצאה?
זו שאלה מוזרה במבט ראשון, אך כמה כלכלנים טוענים שהפצצה ופיקוח על שכר דירה, הם פחות או יותר שווים בכך שהם מביאים לאותה תוצאה – הרס העיר.
כאשר השכ"ד מפוקח – מחירו נמוך יותר ממחיר השוק – עקב זאת נוצרים חוסרים ומצב הדיור בעיר מתדרדר במהרה.

אלו שפועלים למען פיקוח מחירים בד"כ מבססים את האמונה שלהם על צדק חלוקתי.
"אין זה צודק", הם יטענו, "שמישהו שחי במקום מסויים כל חייו – יפונה מהדירה שלו כיוון שאינו יכול עוד לעמוד בתשלום השכ"ד הגבוה החדש בסביבתו".
"אין זה צודק שבעלי בית עשירים ומרושעים יהנו משכ"ד גבוה רק בגלל שהמון אנשים רוצים לגור בניו-יורק או סן-פרנסיסקו".
ההצעה הרווחת לגבי פיקוח על שכר דירה מבוססת על ההנחה שאותה כמות של פעילות כלכלית תתרחש אך עם חלוקה שונה כתוצאה ממנה.
כלומר – אותה כמות של דירות יוצעו, והן יחולקו לאותו מספר אנשים ובאותה איכות.
ההבדל היחיד, לפי פעילים למען פיקוח על שכ"ד, הוא שהשוכר חסר המזל לא יהיה חייב לרפד את כיסיו של בעל הבית המרושע.
כל העלאה בשכ"ד נתפסת כחזירות וכשל מוסרי מצידו של בעל הבית המדושן.

לפי פעילים למען פיקוח על שכ"ד, בעלי בית אינם עובדים למען השכ"ד הגבוה ממנו הם נהנים. הם רק רובצים להם, צופים במחירים עולים ונהנים מן ההשלכות.
המציאות היא, שנקודת המבט הזו מתעלמת מכך שמחירים הם לא דבר שרירותי אלא איתותי מידע.
בניין יכול לשמש למטרות רבות:
הוא יכול לשמש לדירות קטנות להשכרה.
הוא יכול לשמש כבית משותף(כמו רוב בנייני הדירות בישראל).
הוא יכול לשמש כבניין משרדי.
אפשר להרוס אותו ולהשתמש בקרקע עליו הוא ניצב לגידולים חקלאיים. ועוד ועוד.

מחירים בעצם מספרים לנו מהו השימוש בעל הערך הרב יותר לבניין ולאדמה.
כאשר מופעל פיקוח מחירים ככלל, ופיקוח על שכ"ד בפרט – הסימנים האלה מעוותים.

המציאות של פיקוח על שכ"ד היא שונה מאוד ממה שהפעילים למענו רואים בעיני רוחם.
מאמר מה-13/9/2008 על ידי אליאן נורקרוס מה-"וול סטריט ג'ורנאל" בוחן פיקוח על שכ"ד בעיר ניו-יורק.
היא טוענת שכדאי ללמוד לקח חשוב מהפיקוח על שכ"ד בניו יורק – לקח שחשוב וכדאי לחזור עליו שוב ושוב.
נורקרוס מספרת לנו על המגורים שתופס חבר הקונגרס של מדינת ניו-יורק, צ'ארלס רנגל.
אדון רנגל תופס ארבע דירות תחת פיקוח שכ"ד בבניין אופנתי ומהודר בניו-יורק.
הוא גר בשלוש דירות ומשתמש ברביעית כמשרד.
עקב השכ"ד המפוקח, אין לנו שום דרך לדעת האם עדיף להשתמש בדירות האלה כמגורים לכמה משפחות במקום אדון רנגל.
אדון רנגל יכול להשתמש במשאבים בעלי ערך רב, מתחת למחירי השוק תוך פגיעה בתושבי ניו-יורק, או באנשים אשר היו רוצים לגור בניו-יורק.

נורקרוס מדווחת שיש בניו-יורק 43,317 דירות שמחיר שכ"ד שלהן מפוקח על ידי חוקי פיקוח על שכ"ד מ-1947 וכן 1,043,677 יחידות דיור שמחירן "מיוצב" על ידי הממשל.
בסה"כ, נורקרוס מדווחת שבערך 70% משוק הדיור בניו יורק מפוקח או/ו מיוצב על ידי הממשל.
במקור, חוק הפיקוח על שכ"ד היה תוכנית זמנית שמטרתה הייתה לאפשר לאנשים להתגורר בניו יורק בלי לשלם סכומים מופרזים – במהלך ולאחר מלחה"ע ה-2.
היום, יותר מ-60 שנה לאחר שהמלחמה הנוראית ביותר בהיסטוריה האנושית תמה, פיקוח על שכ"ד עודנו שולט בשוק הדיור.

בשיאו של הויכוח האם קפיטליזם או סוציאליזם הוא הדרך הפרודוקטיבית היותר "לנהל" חברה, לודוויג ואן מייזס טען שהתערבות ממשלתית מחוללת עוד התערבות ממשלתית.
כאשר שכ"ד מוחזק מתחת למחיר השוק, אנשים רוכשים יחידות דיור(ובכך מוציאים אותן מהיצע שוק השכירות) או הופכים יחידות דיור קיימות לבתים משותפים(דירות לרכישה), דירות פאר או משרדים.
משהו הדומה ל"דמי מפתח" יכול גם כן להתפתח – ב"דמי מפתח", כאשר השכ"ד מוחזק במחיר נמוך באופן מלאכותי, בעל הבית ינסה להתחמק מרוע הגזירה על ידי כך שהוא דורש תשלום חודשי או תשלום חד פעמי גבוה, על המפתח לדירה במקום על הדירה עצמה.
בעלי בית יצירתיים אחרים עקפו את ההגבלות בכך שהשכירו רק "דירות מרוהטות", עליהן משלמים השוכרים שכ"ד נמוך תחת פיקוח, אך משלמים תוספת גבוהה על מנת לשכור את הריהוט בדירה.
פקידי השלטון ובעלי הבית מוצאים עצמם במשחק חתול-עכבר אין סופי של רגולציה-ועקיפת רגולציה שיוצר לעצמו תשתית חוקית מיוחדת ורחבה בדמות "בית המשפט לענייני דיור של ניו יורק". לבית המשפט הזה יש 50 שופטים והוא מטפל ביותר מ-300,000(!) מקרים בשנה.

כמו כן, פיקוח על שכ"ד הופך תחזוקה והשקעה ביחידות דיור לבלתי כדאי כלכלית.
כאשר פיקוח על שכ"ד נמצא, שוכרים עומדים בתור לשכור יחידות דיור, ללא קשר לאיכותן – כך, יכול בעל הבית "להפלות" לא לפי השכר הגבוה, אלא לפי מי מהשוכרים מוכן לשכור את יחידת הדיור הרעועה ביותר.
חיסול יכולתו של בעל הבית לקצור את פירות ההשקעה שלו בדיור ברמה גבוה יותר משמעותה חיסול התמריץ של בעל הבית להשקיע בתחזוקה בסיסית.

אז – מה גרוע יותר, פיקוח על שכ"ד או פצצות?
לכלכלן ג'וזף סלרנו יש הרצאת וידיאו על מחירים, ובחלק ממנה הוא מציע תרגיל ויזואלי מעניין – הוא מראה לקהל תמונות של אזורים אורבניים הרוסים ומוזנחים ושואל את הקהל האם האזורים האלה הם קורבן של הפצצות או של פיקוח על שכ"ד.
מסתבר שלא כל כך קל להבדיל בין השניים.
חוסר ההבדל בתוצאה הסופית של השניים מראה לנו אירוניה טרגית אך צפויה מראש.

כאשר עיר מופצצת – היא נהרסת על ידי אנשים עם כוונות רעות.
כאשר מחילים בעיר פיקוח על שכ"ד – היא נהרסת על ידי אנשים עם כוונות טובות.

"האוטובוס שלנו גדול וירוק – האוטובוס שלנו עובד לפי החוק"

ענף התחבורה הציבורית ככלל ותחום האוטובוסים בפרט, הוא אחד הענפים המושפעים ביותר ממשלתית בארצנו זבת החלב, דבש ואוטובוסים גרועים.

עד לפני מספר שנים לא קטן, חברות האוטובוסים היו חברות ממשלתיות לחלוטין. צעד בכיוון הנכון היה "להפריט" חברות אלה. אך בממשלת ישראל אוהבים הפרטה שלא תורמת ללקוח אלא לאנשי שלומם ולחברות עצמם.
השיטה היא כזאת: קיימים X קווים שהממשל קבע אותם עוד לפני שנים רבות – ניקח את מספר הקווים הללו ונחלק אותם בY, שהוא מספר חברות האוטובוסים שאנו רוצים שיהיו פעילות. כך, כל חברה מקבלת X/Y קווים להפעיל, ולא מפעילה קווים מתחרים. הדבר גורם לכך שאין שום תחרות בענף התחבורה הציבורית.

דוגמא להמחשה:
קו 1 נוסע מצפון לדרום
קו 2 נוסע ממזרח למערב

שני הקווים שייכים לחברת "נוסעים בכיף", שהיא חברה ממשלתית או בעלת התערבות ממשלתית רחבה מאוד. הממשל מחליט "להפריט" את החברה על מנת "לשפר את השירות לאזרח". אז מפצלים את "נוסעים בכיף" לחברת "נוסעים", ולחברת "בכיף". עד כאן הכל טוב.

ואז מתחילה השטות. ברישיון הסעת המונים של משרד התחבורה לשתי החברות מצויינות הגבלות כאלה ואחרות: חברת "נוסעים" יכולה להפעיל את קו 1 בלבד. חברת "בכיף" יכולה להפעיל את קו 2 בלבד. אסור בתכלית האיסור לחברה להפעיל קו מתחרה.
עכשיו לכאורה יש לנו שתי חברות אטובוסים במקום אחת, וחסידי הקפיטליזם המוגבל יאמרו שהנה לנו תחרות. אך אין פה שום תחרות. יש פה הגבלה ותו לא. אדם שרוצה ליסוע לים חייב ליסוע בקו 2 עם "בכיף". אדם שרוצה להגיע לחרמון חייב ליסוע בקו 1 של חברת "נוסעים". הלכה למעשה, לא מתקיימת שום תחרות בין החברות.

משרד התחבורה גם "מרשה לעצמו" להחזיק "מערך בקרה והבטחת איכות שירות"(שכן אם הוא מגביל הוא צריך גם לפקח ברמה היום-יומית) ולסבסד את מחירי הנסיעה -כי  בהיעדר תחרות שתוריד מחירים, הדבר היחיד שיכול "להוריד" אותם הוא סיבסוד ממשלתי.
מיותר לציין שמערך הבקרה לא עוזר לאזרח(לקוח!) כלל וכלל.

הפיתרון? פתיחת קוי האוטובוסים לתחרות אמיתית. אין שום סיבה שחברת "נוסעים" לא תפעיל גם קו מספר 2. אין שום סיבה שחברה חדשה בשם "שוק" לא "תמציא" קו מספר 3. הגבלת החברות שיכולות להפעיל קווים מסויימים, הגבלת מספר הקווים ותיכנון מסלולם באופן ממשלתי לא רק שלא עושים שירות טוב לאזרח, אלא מאמללים אותו. גם מבחינה כלכלית הנטל של החזקת החברות הוא על גבינו דרך המיסים, וגם מבחינת השירות הקלוקל והגרוע שאנו מקבלים.

כסף לא גדל על העצים

לפני כמה שבועות, נתקלתי במודעה הבאה בעיתון:

בקצרה, שורה של ארגונים חברתיים כאלה ואחרים(שאליהם יש לי את כל הכבוד בעולם, בעולם חופשי וכלכלה חופשית ארגונים חברתיים וארגוני צדקה הם מצויינים. הם הדרך המוסרית ביותר לתרום לאחר) – מבקשים מח"כים לא לתמוך ב"חוק הפיקוח על מסגרות לפעוטות" כיוון שאין תקציב ליישומו.

אני לא איכנס כאן לנושא של "פיקוח" ממשלתי על החינוך כיוון שהנושא ארוך ומורכב מדי ליריעה שהיא הבלוג הזה, אלא אני רוצה לציין את הנושא הכלכלי כאן:

שימו לב לכיתוב בצבע חום: "מי ישלם: המדינה או ההורים?"
עם משפט זה מבקשים הארגונים להראות לח"כים כי בהיעדר תקציב ליישום חוק, ההורים הם אלו אשר ישלמו מכיסם את העלויות הכרוכות בחוק זה. הדבר אמור להביא את הח"כים לרחם על ההורים(שאין שום עוררין על כך שמשלמים כבר די והותר עבור שירותים ממשלתיים נחותים) ואז לפעול באחת משתי דרכים: להעביר תקציב ייעודי ליישום החוק או לחלופין, ביטול החוק.

את התוצאה, המודעה הזו כנראה תשיג. העניין הוא שמאחוריה לא עומד שום היגיון כלכלי: "המדינה או ההורים" זה כמו לומר "ארגז התפוחים או כמה תפוחים" – אין למדינה כספים משל עצמה, רק מאזרחיה.
כאשר מחוקקים חוק אבסורדי או לא נחוץ, הרי העול התקציבי שלו נופל תמיד על האזרחים משלמי המיסים. "המדינה" היא חסרת כסף ללא אותם הורים. המשפט צריך להיראות כך: "מדוע שנשלם?".

אני קורא לכלל אנשי הארגונים החתומים על מודעה זו, להבין כי גם אם המדינה תקצה סכומי עתק ליישום החוק, הכסף הזה ייצא מכיסכם וכיסם של ההורים אותם אתם מייצגים. ולא רק שייצא מכיסכם, אלא שגם ישמש ל"פיקוח" באיכות נמוכה ופוגענית. עשרות פקידים חדשים ושאר אנשי בירוקרטיה יפקחו על הגן שלכם, ויותר מישמחו לתת איזה קנס שמן לגן שהשתמש בקוביות מפלסטיק במקום עץ.

הדרך היחידה למנוע את גזל הכסף היא להימנע מחקיקה.