מה אתה עשית בשביל רווחה?

משה סילמן נפטר.
אורי רדלר כבר הרחיב את היריעה על משה סילמן וקורותיו, אין צורך להתעמק בדברים.

כן יש צורך לפי דעתי להתעמק בעניין האחריות, והמחיר:

מימין ומשמאל חוזרת האימרה הידועה והאקסיומטית כביכול כי "אין מחיר לחיי אדם".
האומנם? אם הצלת סילמן מעצמו הייתה דורשת 100 ש"ח, זה לגיטימי? 1000? מיליון? מיליארד? אין מחיר משמעותו כל מחיר.
אדם, ארגון וכמובן שמדינה אינם יכולים להתנהל לאורה של הנחייה שכזו כי לחיים "אין מחיר". השאלה היא מהו אותו מחיר? והתשובה היא, מה שאתה מוכן לשלם עבורם.

אנסה לנמק – תוקפים את העניין של סילמן בכך שהמדינה הפכה "קרה".
הגדילה לעשות פעילת המחאה שירי אלוני שכתבה שהצתתו של סילמן היא עילה ל"מלחמת אחים" – כי אותם אזרחים שלא יצאו למחאה/לא תומכים במחאה וכד' הם "קרים"," קשיי-לב" וכי המדינה "נדבקה" במוסר הירוד הזה ואם רק הייתה במדינה קצת יותר "חמלה" ו"אנושיות" אזי היה כאן יותר טוב.

אבל מי זו המדינה? מאיפה יש לה כסף? כל אדם ברחוב יגיד שמה הייתה הבעיה לתת לסילמן עוד איזה אלפייה כל חודש מביטוח לאומי, זה היה מונע ממנו להתאבד, וזו ממש אטימות וחוסר לב של המדינה ומוסדותיה, במיוחד ביטוח לאומי.
אבל אם הייתם לוקחים מאותו אדם את אותם אלף שקלים? פתאום יש השגות. "מה פתאום? למה אני צריך למממן אותו?" "יש לי מספיק הוצאות" "גם אני מתקשה" ועוד שלל סיבות, כל אחת מהן לגיטימית יותר מהשנייה.
המדינה, היא אותו דבר. רק שהמשקל של כל אחד מאיתנו בתשלומים שלה הוא כביכול קטן – 1000 אנשים שמשלמים 1 ש"ח בחודש לביטוח לאומי שהולך למישהו שהמזל לא האיר לו פנים, בעצם נתנו לו 1000 ש"ח בלי פגיעה כלכלית משמעותית באף אחד מהם, עם רווח כלכלי ברור למקבל הקצבה. כביכול, כיוון שמספר זה מוכפל פי כמה וכמה. ישנם אלפים על גבי אלפים של נזקקים החוסים תחת תשלומי העברה כאלה ואחרים ככלל ובפרט תשלומי ביטוח לאומי. החל מניצולי שואה ועד לנפגעי תאונת עבודה ומקורבים בקומבינה. לכל אחד מהם מגיע שקל. צריך גם לזכור שהתשלום לביטוח לאומי אמור גם לזכות אותך בביטוח זה, ואנחנו נכנסים פה לבעיה כלכלית לא קלה בכלל.

ופתאום השאלה של משה סילמן משתנה מהקצה אל הקצה – אם אתה חושב שמדינת ישראל צריכה לדאוג לנזקקיה, עדיף לעשות זאת דרך רווחה פרטית  אבל אם לא, אתה צריך לדרוש לשלם יותר.
אתה צריך לומר משהו קונקרטי, משהו כמו  "עוד מאה ש"ח מכל מי שמרוויח יותר מ5000 ש"ח בחודש היה מציל את משה סילמן".
כמובן שזו פרצה שקוראת לגנב ומהר מאוד זה ייגבר. יש הרבה משה סילמנים, וכאלה שדומים למשה סילמנים, וכאלה שמספקים עבודה ושירותים למשה סילמנים – סקאלת הנזקקים והזקוקים לעולם תגדל כאשר המימון שלה יגדל. החל מניצולי שואה ונזקקים ועד לבעלי עסקים בפריפריה, חרדים השומרים על "שלהבת תורת ישראל", עובדים סוציאלים ועוד ועוד.

בנוסף על כל אלה, יש פה לפי דעתי עניין של כניעה לסחטנות. מגיע אדם, מאיים להצית את עצמו אם לא תתנו לו כל מיני דברים. זוהי סחטנות לשמה.
האם אתם נותנים לו דירה? אוכל? כסף? את כל הרכוש שלכם? ואם לא, למה אתם כאלה חסרי לב ואטומים?

הון-שלטון ואלדד יניב

אלדד יניב העניק לאחרונה ראיון למוסף הארץ, תחת הכותרת "הייתי חלק מהקוזה נוסטרה הישראלית".
בקצרה, הראיון נסוב בעיקר על בעיית "הון-שלטון" שאלדד יניב נחשב לאחד המייצגים שלה בתור עורך דין בכיר שייצג טייקונים ופוליטקאים גם יחד.

בעיית "הון-שלטון" היא בעיה עובדתית וקיימת שאין עליה ויכוח בין ימין לשמאל כלכלי.
ההבדל בתפיסה בין הימין לשמאל הכלכלי הוא כיצד לפתור את הבעיה.
אלדד יניב ואחרים מהשמאל הכלכלי יבקשו להדק את "הפיקוח" של השלטון על ההון ולהגביל לוביסטים ושאר "מרעי בשין" – כלומר, לחזק את "השלטון" כך שיגבור על ה"הון" במשוואה.
נדמה היה כי הימין הכלכלי יבקש את ההפך, לחזק את "ההון" כך שיגבור על "השלטון" במשוואה – אך למעשה, הפיתרון "הימני כלכלי"(לא במחוזתינו לצערנו) הוא להגביל ואף לסלק את השלטון, ולא לחזק את ההון.

ענייני הון-שלטון ו/או שחיתות והשפעתם הכלכלית הרסנית על חיינו(יוקר המחייה אשר מתבטא באופן כמעט-בלעדי בתחומים בהם יש התערבות ממשלתית עמוקה, כפי שכתבתי בפוסט קודם) הם לא דבר חדש כלל וכלל והיו כאן "ובגדול" גם בזמן שהיה פה מעט מאוד "הון" ובעיקר המון "שלטון" – בתקופת מפא"י האדומה והעליזה.

לעומת זאת, בתחומים בהם "השלטון" לא מתערב, אנו נתקלים בשחיתות מינמלית אם בכלל – היי-טק ומסעדנות למשל, הם שני תחומים המגלגלים סכומי עתק(מי יותר ומי פחות) – כלומר "הון" אדיר אך מעט מאוד "שלטון" והפלא ופלא – שחיתות נמוכה.
אפילו אלדד יניב יודע את זה, אבל מסרב לצערנו קחת את הצעד הלוגי הבא:

יש בארץ שכבה מאוד דקה של אנשים, שיצרו עושר מאוד מאוד גדול בשנים האחרונות בגלל החיבור שלהם לפוליטיקה. יש אנשים כמו גיל שויד(מייסד ובעלי צ'ק פוינט, י"ח) שיכולים לעבור חיים שלמים ולפגוש ראש ממשלה בטלוויזיה, ויש אנשים אחרים שכדי שהמניה שלהם תזנק בבורסה, הם חייבים להיות בכנסת כמה פעמים בשבוע, או בעצמם, או באמצעות לוביסטים, או באמצעות עורכי דין, או באמצעות פוליטקאים שעושים בשבילים את העבודה.

הרי למה גיל שוויד הוא לא "טייקון מרושע" אלא "יזם טוב"? הונו נאמד בכמה מאות מיליוני דולרים והוא מעסיק מאות אנשים – לכאורה "טייקון" קלאסי. אבל תחום ההיי-טק נמצא ברובו מחוץ להישג ידו של השלטון(חוץ מ"המדען הראשי") ובכך הוא נקי.

לסיכום – על מנת לפתור את בעיית ההון-שלטון, לא צריך עוד שלטון. צריך כלום שלטון או פחות שלטון.

לגבי אלדד יניב עצמו

לאחר הראיון הגיעו למערכת "הארץ" תגובות רבות, בעיקר כאלו אשר מפקפקות בנכונתו של אלדד יניב "לתקן" עצמו ותהיה האם ייתכן שגם הראיון הזה וכל השיח החדש שהוא מוביל של "אנטי-הון-שלטון" אינו אלא עוד תכסיס טקטי המשרת אסטרטגיה רחבה יותר.
בתגובה לכך, "הארץ" קיים "שאלות ותשובות" עם אלדד יניב בפייסבוק, אותו ניתן למצוא כאן.

בקצרה אומר, כי אלדד יניב היה ונשאר פוליטקאי חסר מהות, לפחות כך הוא מצטייר. הוא חוזר על המנטרה השחוקה (והמפחידה) ש"צריך להקים פה חברת מופת" ומקנח תדירות בכך שהתנועה שלו(השמאל הלאומי) כוללת "גברים, נשים, מרכז, פריפריה, יהודים, ערבים, חילונים, חרדים".
כל תשובה שנייה שלו נראת אותו דבר וכוללת הטיות שונות של המנטרות האלה ואחרות – וחבל, כי בתור מישהו שצפה בדיון שאלדד יניב השתתף בו, אי אפשר שלא להבין שמדובר באדם אינטילגנט. אם אלדד יניב אכן מעוניין לשנות פה סדרי עולם, כדאי לו קודם כל להתחיל מלשנות את לשונו הפוליטית המשננת מנטרות ומתחמקת ממתן תשובות לשאלות כנות.

תומר שרון – "קץ האדם הכלכלי"

"קץ האדם הכלכלי" הוא מונח שנטבע עוד בשנות ה30 של המאה ה-20 ותיאר את הלהט הקולקטיביסטי(בעיקר קומוניסטי) של התקופה ההיא.

"האדם הכלכלי" הוא זה אשר מבצע החלטות כאלה ואחרות בעקבות שיקולים כלכליים "קרים" ו "לא אנושיים". השיטה הקולקטיבית רצתה לשים סוף ל"אדם הכלכלי". היא ביקשה לשים במרכז "אדם אנושי".
כולנו יודעים איך נגמר הניסוי החברתי הזה, הגדול ביותר בהיסטוריה -ההיסטוריונים מתווכחים בינם לבין עצמם הם היו כמה עשרות מיליוני הרוגים לכמה מאות מיליוני הרוגים.
נוכחנו כי "קץ האדם הכלכלי" הוא בעצם, קץ האדם.

תומר שרון הוא קומיקאי מצליח וחביב עליי אישית, עוד מזמנו בפלטפוס.
לאחרונה, העניק ראיון ל-Ynet בו, חזר למעשה על הרצון לראות ב"קץ האדם הכלכלי".

בציטוט הזה, למשל:

"היא(מרינה מקסימיליאן בלומין) מקנאה בנו. בדור שגדל פה לפני 20 שנה, בניינטיז. שאלנו אותה למה, והיא אמרה 'כל הדיבורים האלה על רוק'נ'רול, אורגיות אלכוהול'.
הם(הדור של היום) דור של שמרנים. הייתי על הסט של 'חצויה' עם כל השחקנים הצעירים, בני 20 וקצת. הם צעירים-זקנים. מדברים על הסט על מניות, מכוניות, דירות, משכנתאות, העצמה, מיקסום, שדרוג.
כל הפעלים החדשים של הניאו-קפיטליזם.
מה יש לכם? אתם לא רוצים להיות קצת חסרי אחריות? אתם בני 23!".

כואב לתומר שרון שחבר'ה "בני 20 וקצת" חושבים על עתידם ועתיד משפחותיהם –
אם זה לא היה מצחיק, זה היה ממש עצוב.
תומר שרון שוכח כנראה, שבשביל להיות "קצת חסרי אחריות" צריך איזושהי רשת ביטחון כלכלית. ילד למשל, יכול להיות קצת "חסר אחריות" כיוון שההורים שלו דואגים לרווחתו הכלכלית.
"מבוגר" שאינו נסמך כלכלית על הוריו או חסכונותיו לא יכול לטייל ברחבי העולם ולנגן כל היום בבית על הגיטרה – פיזיקלית, זה בלתי אפשרי.
לצערנו, נדמה שזהו שורש החשיבה הסוציאליסטית, שכלכלה היא בעצם "קלקלה" – שכסף הוא דבר נורא ומזעזע, ואם רק כולם היו עושים טיול של 3 שנים בהודו ורק מנגנים על הגיטרה, הכל היה יותר טוב.

בספרו המופתי "הדרך לשעבוד", האייק ממחיש כיצד עוד בשנות ה-40 המחרידות, היה הבוז הזה כלפי "הכלכלה":

"…דורנו אוהב להשתבח בכך ששיקולים כלכליים חשובים בעיניו פחות משהיו בעיני אבותיו או אבות אבותיו… מוכן דורנו פחות מקודמיו להתחשב בשיקולים כלכליים. בשום פנים ואופן אין הוא מוכן לוותר על איזו מדירשותיו למען נימוקים הקרויים כלכליים; קצר רוח הוא וחסר סובלנות כלפי הסייגים על שאיפותיו המיידיות, ואין הוא חפץ להשלים עם אילוצים כלכליים…"

בהמשך הראיון, כאשר תומר שרון נשאל האם הוא פעיל פוליטית, הוא עונה:

"כן, ממש לאחרונה הצטרפתי לשלי יחימוביץ'. שנים הייתי מיואש, עכשיו אני רואה את האור בקצה המנהרה".

כלומר, תומר שרון מקווה ששלי יחימוביץ' מקרבת את "קץ האדם הכלכלי", אך כמובן שאשליה היא הדבר.
גם אם משנתה של שלי יחימוביץ' תושתת על כל הארץ, ואף על העולם – הרי שלא מדובר בקץ האדם הכלכלי – אלא ביצירתו של אדם כלכלי חדש לחלוטין.
הסוציאליזם לא מבקש לשים סוף לממון או כלכלה, אלא מבקש חלוקה "צודקת יותר". תומר שרון הוא בעצם אדם כלכלי בדיוק כמו כל אחד אחר.
הוא מעדיף לנגן על הגיטרה שלו ולישון עד הצהריים – במקום לעבוד. זו החלטה כלכלית.
הוא מעדיף שהשלטון ייקח עוד כסף מאזרחים עובדים וייתן אותם למוסדות תרבות – זו גם החלטה כלכלית.

גם על זאת, כבר כתב האייק:

"… לא בוז לרווחה חומרית יש כאן, אף לא ירידה בתשוקה אליה, אלא אדרבה: סירוב להכיר במכשולים כלשהם, להכיר בניגוד כלשהו למטרות אחרות, העלול לעכב את מימוש תשוקתינו שלנו – זה הדבר המייחד את דורנו"

עברו יותר מ70 שנה מאז נכתב "הדרך לשעבוד", והדבר המייחד את דור הצעירים של אז, נשאר זהה בדור "הצעירים" של היום.
הקולקטיביזם נשאר בעל השפעה חזקה – וכדאי לו לכל שוחר חופש ורווחה, להישמר מפניו עד מאוד.

ותומר שרון? עדיף לצחוק.

צדקה מרצון – למרות ולא בגלל

בראיון/נאום האחרון של דפני ליף(אחת ממנהיגות "המחאה למען צדק חברתי"), היא יצאה כנגד "מדיניות ההפרטה" והביאה כדוגמא ל"חוסר הצדק החברתי" את קיומן של 92 אלף עמותות צדקה פרטיות וולנטריות:

"אתה נותן יד לשיטה שיש בה 92 אלף עמותות בגלל שהמדינה לא מבצעת את המוטל עליה."

דפני, כהרגלה בקודש, טועה.
92 אלף עמותות הצדקה הפרטיות בישראל מייצגות את שיאו של המוסר – נתינה מרצון, ולא מכפייה. זאת לא "בגלל השיטה" אלא "למרות השיטה".

למרות שהמדינה לוקחת מיסים ישירים, מיסים עקיפים, מיסי חברות, מיסי בריאות, דמי ביטוח לאומי – בשביל לתת למסכנים – בעצם היא נותנת את הכספים האלה לעובדי המנגנון השלטוני, לאחר מכן ל"תחמני המערכת" ורק בסוף בסוף, למטה למטה בתחתית הסולם – היא נותנת את הכספים הללו לנזקיים האמיתיים.

עמותות הצדקה הפרטיות בישראל מהוות חותמת מוסרית נפלאה מאין כמוה לעם היושב בציון: למרות שהמדינה כביכול "דואגת"(והיא אף פעם לא דאגה, לידיעת הקוראת דפני ליף, גם לא בזמן מפא"י) לנזקקיה – ולמרות שהמדינה גוזלת ממון ורכוש רב מכל אחד העובד למחייתו – למרות כל זאת, ישנן אלפי עמותות ומאות אלפי(אם לא מיליוני) אנשים שתורמים מרצון – ולא מכפייה.

רק תארו לכם את רוחב הלב והיד של אזרחי המדינה, אם וכאשר, השלטון יפסיק לחנוק את המשק – השלטון יפסיק "לקחת לחם ולחלק פירורים" – זוהי הצדקה הוולנטרית, הפרטית וזו שבאמת עובדת.
כדוגמא – עם סוף מלחמת העולם השנייה, יהודים רבים היגרו לארה"ב – חסרי כל. לא הייתה להם "מדינת רווחה". הייתה להם רק "צדקה מרצון" של אנשי הקהילה היהודית בארה"ב. אומדנים מספרים לנו כי בערך 50% מהקהילה היהודית חיו על חשבון אותה צדקה. ומה קרה? האם הקהילה היהודית בארה"ב התדרדרה לפי תהום? להפך! היא שיגשגה – והיהודים בארה"ב הפכו למיעוט המצליח ביותר במדינה – כיוון שנסמכו על עצמם ועל רצון טוב, ולא על היכולת לצעוק כמה שיותר על פוליטקאי – "קח ממנו והעבר אליי!".

זהו דבר מוסרי נעלה ביותר לתת צדקה מרצון לנזקק ממך – אין שום קרדיט מוסרי בדרישה "לקחת מהאחר יותר" בשביל לתת את אותה צדקה שאתה לא רוצה לתת.
כאילוסטרציה – תארו לכם קבצן היושב ברחוב ואתם מעניקים לו תרומה זעומה של 10 ש"ח – מרגישים טוב? נפלא!
לעומת זאת, תארו לכם קבצן היושב ברחוב ולידו שוטר אשר מורה לכם להוציא מארנקכם 50 ש"ח, לוקח 45 ש"ח לעצמו כ"קנס על אי תרומה לנזקק" ומעביר 5 ש"ח לאותו קבצן – מרגישים טוב? ממש לא.

צדקה מרצון – ולא מכפייה!

בין פמיניזם לטוטאליטריזם

התנועה לשחרור האישה היא אחת מהתנועות האזרחיות-חברתיות החשובות ביותר במאה ה-20, ומאז ומעולם.
התנועה טענה, ובצדק, כי האישה היא אדם(ואזרח במדינתו) בדיוק כמו גבר:
יש לה שכל, רגש וגוף – והיא "אדונית לעצמה" – החלטות הנוגעות לחייה האישיים – הם שלה להחליט.
לא של השלטון(אשר מנע ממנה להצביע או להיבחר), לא של בעלה ולא של אביה – שלה.

אך כאשר התנועה לשחרור האישה השיגה(ברובה) את מטרותיה – התרחש פיצול בתנועה הפמיניסטית, הפמיניזם "הישן" וזה "החדש".
זה "הישן" נאמן לעיקרון השיוויון בין המינים ובעיקרון כי האישה היא אדונית גורלה והחלטותיה.
הבעייתי – הוא "החדש". ה"חדש" מאמין כי יש "ליצור נשיות חדשה" ו"להשתחרר ממושגים גבריים שוביניסטים(/מיניים)" – ובעצם, ה"חדש" נאמן לעיקרון אחר לגמרי: יש לקבוע עקרונות מוסר חדשים וראויים עבור נשים.

מה זה אומר בעצם? זה אומר שישנן נשים(וגברים) פמיניסטיות אשר להן עקרונות מוסריים כאלה ואחרים, למשל – הן מתנגדות לזנות ופורנוגרפיה והן מעוניינות בהחלת העקרונות הללו על שאר הנשים – הלכה למעשה – שלילת זכות הבחירה של הנשים בעקרונות, אלא בהחלתן הכפייתית עליהם.

דוגמא טרייה לעקרונות המעוותים של "החדש", ניתן למצוא במאמר זה, המבקר את תעשיית הפורנו וצריכתה.
ישנן הרבה מאוד בעיות עובדתיות עם הטיעונים של מחברת המאמר, החל משקרים גמורים("מחלות מין הנפוצות בתעשיית הפורנו") וכלה בניתוח אנטי-מיני("הלוא על פי צרכיו המיניים של הגבר יישק דבר…") החוטא לאמת.
פירוט שלהן יהפוך רשומה זו לארוכה מדי, וייתכן שגם קנטרנית משהו.

ניתן להפריך מאמר זה על ידי טיעון מוסרי, אחד ויחיד – שבעצם מתבסס על שמו של הבלוג – "אדון העצמי":
"האישה, היא אדונית לעצמה – לחייה, לרכושה ולהחלטותיה. האישה היא אדם שלו גוף, שכל, רגש ורצונות משל עצמה".

האובססיה של הפמיניזם החדש באנטי מיניות היא מבחילה – מיניות ומראה חיצוני הם דברים "שוליים" בלבד – הן מאמינות כי השכל הוא עליון – אישה העוסקת בתיכנות היא "עליונה" על אישה העוסקת בספורט או דוגמנות – כיוון שהאחת משתמשת בשכלה והשנייה משתמשת בגופה – הגוף הוא לא "האישה האמיתית" – רק "השכל". מעולם לא תשמעו פמניסטיות "חדשות" המוחות נגד "ניצול המוח" של עורכות דין – רק על "ניצול הגוף" של זונות ודוגמניות.
האמת, כאמור – היא שאישה, בדיוק כמו גבר – היא שילוב של מרכיביו ולה ורק לה הזכות להחליט באיזה מהם להשתמש וכיצד.
ואם האובססיה הזו הייתה כלפי עצמם בלבד – אדרבא. אבל כאשר הפמיניזם נוגע בשלטון, אנו מקבלים חוקים, תקנות והגבלות שכל כולן הגבלת החופש של הנשים – הקרימנליזציה של הזנות היא רק דוגמא אחת ומרושעת במיוחד.

דוגמא מצמררת לכיצד הפמיניזם החדש בעצם מגביל את האישה במקום להפוך אותה לחופשייה יותר, ניתן למצוא בדבריה של חברת הכנסת, ציפי חוטובלי:

בתגובה לטענות לפיהן הבנות הצטלמו מרצונן החופשי, אומרת חוטובלי כי בעניינים אלה אין לנשים אפשרות בחירה.

שימו לב – "לנשים אין אפשרות בחירה". מה בין הפמיניזם חדש לטוטאליטריזם? ידידות עמוקה.

כמו כן, למעוניינים במידע נוסף לגבי תעשיית הפורנו מנקודת מבט נשית, להלן קישור לסמינריון בנושא "נשים בתעשיית המין", של אסיה שטסופל:
http://www.psychuil.ldhosting.com/stor/Coverfem_merged.pdf

"תורת המלך"

הרב דב ליאור נעצר על ידי המשטרה, כיוון שתמך בספר ההלכה "תורת המלך".

כתבה בנושא: http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/254/224.html

"תורת המלך", בניגוד למה שיכול להשתמע מכלי התקשורת השונים, אינו הוראה להרוג ולרטש כל מי שעורלתו שמורה, וכל מי ששיערה עודנו לראשה גם לאחר החתונה.
הספר עוסק בנושא מוסרי כבד משקל ושנוי במחלוקת: אזרחים בלחימה.

עמדתי האישית, וזו של כל אדם מוסרי היא כי המצב ה"רצוי" ביותר בלחימה, הוא כי נפגע בלוחמים בלבד. אין לנו רצון לפגוע באזרחים ויהיה טיפשי להניח שכך הדבר.
אך יש מצוי ויש רצוי. אזרחים נפגעים בלחימה, בטח כאשר האסטסרטגיה של אלו הנלחמים בך מקדשת את הפגיעה באזרחים שלך ופועלת בכוונה תחילה למיקסום הפגיעה באזרחים שלה, כזרז מוראלי למלחמתם.

ספר "תורת המלך" מציע את המשנה הבאה בנושא(נלקח מן הערך על הספר בויקיפדיה):

הריגת גויים במלחמה: לפי כותבי הספר, במצב מלחמה מותר להרוג את לוחמי האויב, את המסייעים ללוחמים ואף את התומכים ומעודדים אותם, משום שכל אלה מוגדרים כרודפים. מותר, לתועלת הלחימה, לפגוע במטרות אויב גם אם עלולים להפגע אזרחי האויב שהם חפים מפשע, כגון להפציץ מטרות צבאיות של צבא האויב, אף שאנשים חיים בסמוך למטרות אלה והם עלולים להפגע.

פגיעה מכוונת בחפים מפשע: בפרק זה נטען כי מותר לשלטון לכוף את בני עמו לצאת למלחמה ולסכן את חייהם, ואף להרוג את המסרבים להילחם או את הבורחים מן המערכה. קל וחומר שמותר להרוג את אזרחי האויב אם הדבר נצרך לתועלת המלחמה. בחלק זה מובאות סברות שלפיהן מותר, בזמן מלחמה, להרוג גם ילדי גויים, לדוגמא כאשר ברור "שהם יגדלו להזיק לנו"[1].

אפשר ורצוי להתווכח ולהתפלסף על רמת המוסריות של הדברים. לא ברור מהיכן המנדט המדינתי לחקור את הכותב ואת המסכימים לכתוב.
חופש הביטוי לא צריך להיות מוגבל, זוהי דעתי האישית הקיצונית, אך כזו היא. בארה"ב מרשים גם לארגונים נאו-נאציים וגזעניים ביותר(KKK, Nation of Islam וכו') לפעול ולהביע דעתם, כל עוד אין הם פוגעים פיזית באף אחד.

המחשבה היא חופשית, לא ניתן לעקור אותה ולא ניתן להרוג אותה בלי להרוג את האדם. דווקא חשיפת רעיונות "לא רצויים" לאור השמש, לשוק הדעות – יהרוס הרבה מהילתן.

עכשיו הרבנים נהנים מהילה של קדושים, של החשמונאים המתקוממים נגד המתיוונים. ועכשיו ספר הלכה, אשר יועד לאוכלוסייה שניתן, במקרה הטוב, למדוד אותה באלפים בודדים(הקוראת באדיקות ספרי הלכה) – הוא שם דבר בכל ארץ ישראל – והכל בגלל שהמדינה, כאבא ואמא של כולנו – יודעת מתי אסור לנו לקלל ולצעוק – ובדיוק כמה טפיחות על הטוסיק מגיע לנו על כך.

נפטר "דוקטור מוות" – ג'ק קבורקיאן

ב3/6/2011 נפטר "דוקטור מוות" – ג'ק קבוריקאן.

סיפור חייו בקצרה: קבורקיאן סייע לעשרות, ואולי אף מאות(130 לפי הספירה שלו) להתאבד. רובם היו חולים במחלות קשות הגורמות לסבל רב, או חולים במחלות חשוכות מרפא.

קבורקיאן הוא דמות חשובה במאבק נקודתי בנוגע ל"התאבדות בעזרת רופא" אך המאבק הנקודתי הזה הוא בכלל חלק מ"מאבק" גדול הרבה יותר ושאלה מוסרית גדולה הרבה יותר: למי זכות על גוף האדם?
לפי קבורקיאן(ולפי עמדת הבלוג) – זכות הראשונים על גוף האדם – היא לאדם עצמו. לא למשפחה, לא לחברים ולא לממשל.
קבורקיאן, בכך שסייע לחולים סופניים להתאבד בעצם היה אחד היחידים שהקשיב לתחינותיהם לעשות בגופם כרצונם, כאשר רופא אחר היה ממשיך לדחוף לחולה סופני, המבקש סוף לסבלו, עוד ועוד תרופות.

הנקודה היא לא שאסור לטפל בחולים סופניים או שהטיפול הוא חסר סיכוי או ישע, או שהסבל שגורמות מחלות מסויימות הוא יותר מדי ושיש לסיים חיים באופן מיידי בהגיע אדם לגיל מסויים או חולה במחלה מסויימת – ממש לא.
הנקודה היא שלאדם החולה יש עדיין זכות על גופו – הוא המחליט הסופי. אחד יחליט להתמיד בטיפול והשני יחליט כי סבל מספיק במהלך השנים – ההחלטה היא של האדם כלפי עצמו!

יהיה זיכרו ברוך.

ערוץ YouTube לבלוג / נאום נתניהו בפני הקונגרס האמריקאני

בשעה טובה נפתח ערוץ הוידיאו של הבלוג, באתר YouTube: ערוץ "בלוג האדון העצמי".

הערוץ יציע סרטונים קצרים ואינפורמטייבים בכלל הנושאים שבהם עוסק הבלוג – לרוב "גזירים" ממקרות אחרים – בתקווה שניתן יהיה לספק בערוץ גם מספר הפקות מקור.

הוידיאו הראשון שהועלה לערוץ הוא גזיר שאורכו פחות מדקה מתוך נאום ראש ממשלת ישראל, ביבי נתניהו, בפני הקונגרס האמריקאני ב-22/05.
בגזיר זה מסביר נתניהו מהי "חירות" וכיצד היא מתבטאת ביחסי ממשל(שלטון)-אזרח. הוידיאו כולל כתוביות בעברית "תוצרת בית".

ניתן רק לקוות כי הדברים נאמרו מתוך אמונה אישית ולא רק על מנת להטיף למקהלת הקונגרס.
האם ישמיע דברים דומים גם בכנסת ישראל?

ונזכור את כולם – טקס יום הזיכרון בתשלום

ב8/5/2011 יתקיימו טקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. מאות ואף אלפי טקסים יתקיימו ברחבי הארץ. רובם ב"חינם".
אחד הטקסים המרכזיים הוא הטקס של ארגון "זוכרים" בבריכת הסולטן בירושלים. כניסה לטקס של ארגון "זוכרים" כרוכה בעלות, הנעה בין 45 ל95 שקלים.

הדבר עורר תרעומת רבה, ואין זה פלא עקב הנושא הרגיש והתזמון. אך במקום לתת לבטן לדבר(ואני מודה: גם לי זה חרה כאשר שמעתי על כך בפעם הראשונה), הבה ניתן לשכל הישר לדבר, ונציב לפנינו קודם כל את העובדות "היבשות":

• הטקס המדובר מתקיים ב"בריכת הסולטן", אמפיתיאטרון עתיק היכול להכיל בין 6,000 ל-8,000 איש.
• הטקס המדובר נערך על ידי ארגון "זוכרים", שהוא ארגון פרטי ולא ממשלתי – הממומן מתרומות.
• כל אירוע, בין אם למטרות רווח ובין אם לאו – עולה כסף. זו כנראה הנקודה הבסיסית ביותר כאן. גם אם משלמים לאומנים רק "שכר בסיסי", מדובר עדיין בשכר. אבטחה, ניקיון, הגברה, הקמת ותפעול האירוע עולים כסף גם הם – הסכומים אינם ידועים לי וכנראה שלא לרוב האנשים, אך הם קיימים והם כנראה משמעותיים רק מעצם נפח המשתתפים.

ובכן, לאחר שראינו את העובדות, הבה נבדוק את השתלשלות הדברים: ארגון "זוכרים" הפרטי מבקש לקיים טקס יום זיכרון, שעלותו X. תקציב הארגון הוא X מינוס Y – כלומר, על מנת לקיים את הטקס על הארגון לגייס לפחות Y כספים.
ידוע כי משרד החינוך ועיריית ירושלים משתתפים במימון הטקס – אך כנראה שהסכום קטן מאותו Y מדובר. על מנת להגיע לאותו Y מדובר, הכניסה לטקס עולה כסף כך שהכרטיסים אמורים להשלים את התקציב המדובר. על מנת שלא להיראות כמי שמפריך נתונים והשערות לאוויר, אתן לדברים של ארגון "זוכרים" לדבר בעד עצמם:

"אין שום כוונה לעשות כסף על הגב של אנשים שרוכשים כרטיסים – זה היה אמור לכסות את ההוצאות"

ותגובה נוספת(לא מאומתת, ולכן יש לקחת אותה בערבון מוגבל עד שתיברר אמיתותה) של יו"ר ארגון "זוכרים", דב קלמנוביץ:

"יש איזו השתתפות מאוד מועטה של הרשויות הממלכתיות אבל רוב המימון בא מתרומות וממכירת כרטיסים. אני מאוד כואב את הסיפור של הכרטיסים שצריך לשלם, אבל לצערי הרב גם הם לא מכסים הכל. המחיר נע בין 45 שקלים ל-95 שקלים לכרטיס".

לפי דבריהם של אנשי ארגון "זוכרים", לא רק שלא מדובר בניסיון לעשיית רווחים על חשבון הזיכרון הלאומי – אלא שגם אם מכירת כרטיסים מלאה – כנראה שעדיין אנשי הארגון יצטרכו להשלים מכיסם את עלות האירוע.

עכשיו, נניח לרגע כי האירוע היה "בחינם", ונראה כיצד היו נראים פני הדברים:

• האמפי יכול להכיל עד 8,000 איש. באם היו מגיעים לטקס יותר מ8,000 איש היו יכולים להיגרסם אסונות, דוחק וסירוב כניסה ממשפחות. אחת הדרכים לשלוט בכמות הקהל הצפוי היא לגבות כספים.
• אין דבר כזה "בחינם". נניח והאירוע היה עולה 200,000 ש"ח להפקה. באם האירוע היה "חינם" זה אומר כי ממשלת ישראל מממנת אותו, קרי משלמי המיסים. כלומר – תמיד ישנה עלות. השאלה היא, מי משלם – הקהל או אלו שאינם בקהל?

כבדרך אגב, ניתן לומר כי "ארגון זוכרים" קם, כי נראה היה לאנשיו שממשלת ישראל(ומשלמי המיסים) אינם עושים די למען זיכרון חללי ישראל – לבקר אותם זו כנראה צביעות לאומית בעלת פרצוף מכוער ביותר.

לאחר שהוכחנו כי אין דבר כזה "אירוע חינם", ניתן לגשת לשאלה הבוערת עצמה: מי צריך לממן אירוע שכזה? והתשובה היא ברורה – המדינה/הממשלה. חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה נפגעו עקב היותם ישראלים או בשירות מדינת ישראל. הנצחת חללי אלו השירתו את המדינה הוא תפקיד מובהק של המדינה – ואין זה משנה אם המערכת הלכלכלית היא סוציאליסטית, קפיטליסטית או היכן שהוא בטווח בין השתיים.
הדרך הטובה ביותר להימנע ממאורע כזה בעתיד:

• קיום אירועים באזורים פתוחים(או פתוחים יחסית) ורחבי ידיים, על מנת להימנע ממצב שבו יהיו יותר משתתפים ממקום להם.
• מימון ממלכתי מלא לאירועים מסוג זה. אירגון מסוגו של "זוכרים" יכול להוסיף על המימון הממלכתי כפי שהוא רואה לנכון – המצב הנוכחי שבו אירגון פרטי הוא המארגן והמוציא לפועל בעוד הממשל מפזר קצת כסף כעלה תאנה, הוא טיפשי.
• קצת יותר צניעות באירועים. אין שום סיבה שאירוע זיכרון יכיל עשרות ומאות אומני דרג א'. זה לא פסטיבל. מה רע בחבורת זמר מבית הספר, או מתנועת הנוער המקומית? אין זה ממקומי לדרוש מאומני דרג א' לא לקבל תשלום על הופעתם, זו הרי מחייתם. אך אם אני הייתי אומן דרג א', כנראה שלא הייתי מבקש שכר רב – אך גם שכר "הוצאות" בלבד של אומן דרג א' גבוה פי כמה מהשכר הדרוש לתזמורת בית הספר המקומית.

הנקודה הכואבת ביותר בנושא זה, היא הפוליטיקה המלוכלכת – המובילה שלה היא ח"כ שלי יחימוביץ, שרוכבת פוליטית על הנושא כל הדרך אל הסוציאליזם הנחשק שלה:

"טקסי יום הזיכרון הם טקסים לאומיים הנוגעים בליבת האתוס הציוני ובליבת הכאב הקולקטיבי והשכול. הפרטה שלהם, כמו גם גבית תשלום עבור ההשתתפות בהם, היא חצית גבול חמורה שדגל שחור מתנוסס מעליה.
יש דברים במדינת ישראל שעדיין אינם נסחרים בכסף ובהם זכר הנופלים, הנצחתם והזכות להתאבל עליהם ביחד. אני פונה אליך בבקשה להורות כבר היום על ביטול גביית התשלום לאירוע."

אני מקווה שהראתי בפוסט זה כמה דבריה של שלי יחימוביץ מגוחכים, וכי הדבר המקומם ביותר בכל האירוע הזה הוא כי ח"כ שלי יחימוביץ לא מבינה כי יש דברים שלא אמורים להיות נסחרים פוליטית, ובהם זכר הנופלים. לא ברור גם מהו הקישור הזה בין חוסר אחריות לאומית בסיסית של המדינה כלפי אלו שמתו בהגנה עליה – להפרטה, שהיא העברת שירותיים ממשלתיים באיכות גרועה לידיים ציבוריות ותחרותיות. מבחיל.

נתראה בטקס הזיכרון השכונתי, הקטן והצנוע – שאני גאה לשלם עליו את מיסיי.

וידוי של פושע מסוכן

לא קל לי לכתוב את הפוסט הזה. הכתוב בו עלול להעיד עליי כפושע מסוכן וכן עלול להכניס אותי לכלא.

בכל זאת, אני מרגיש שאינני יכול לשאת עוד את האשמה, ולכן אני מתוודה:

 

לפני 5 שנים, התאספנו מספר חברים בבית של חבר – האווירה הייתה נינוחה ונדמה לי שצפינו במשחק כלשהו במונדיאל 2006.

לאחר המשחק, אחד מחבריי הוציא משום מקום מזוודת כסף קטנה וחשודה מאוד למראה.

בתוך המזוודה שכבו להם, לזוועתי, ז'טונים ושתי חבילות קלפים. "בא לכם סיבוב של הולד-אם"? הוא שאל במתיקות האופיינית לפדופיל המציע סוכרייה לילד קטן.

לא עמדתי בפיתוי. באותו ערב נורא איבדתי 20 ש"ח והיה לי כיף מאוד.

 

חלק מכם אולי מגחך, ובצדק.
הרעיון שמשחק פוקר בין אנשים המשתתפים במשחק מרצונם החופשי – הוא פשע, הוא מגוחך ועצוב. לצערנו זו המציאות.

מדינת ישראל בעלת השלטון הפטרנליסטי חושבת כי היא יודעת טוב מאזרחיה מה טוב להם ולכן החליטה לאסור על "הימורים ומשחקי מזל". מדובר בעבירה פלילית במדינת ישראל, העובר עבירה פלילית יכול למצוא עצמו בכלא.

כמובן שעצם ההגדרה של "טקסס הולדם" כמשחק מזל היא מגוכחת לחלוטין. הולדם דורש כישרון, שכל והתמדה.
אני למשל, ניצחתי בהולדם… אולי פעם אחת. פעם אחר פעם כשלתי מול חברים בעלי זיכרון טוב יותר, הבנה פסיכולוגית טובה יותר, או "סתם" מתמידים. בדיוק כמו כדורגל(שהוא חוקי… בינתיים) או מקצוע בבית הספר.

אך גם אם הולדם היה משחק מזל שרירותי לחלוטין, מעין הימורים על "עץ או פלי" – הרי שלמדינה אין זכות מוסרית על אזרחיה לחייב אותם להתנזר מפעילות שהיא תופסת כמזיקה.
ולא רק שאין למדינה זכות, הרי שהיא גם משחקת משחק מוסרי כפול ומסריח פי 42.
מפעל הפיס, הקיים מאז 1951, הוא גוף ממשלתי, מונופול ההימורים החוקי בישראל.
בדיני משפט קוראים לזה "מדבר בשני קולות". מצד אחד מגנה הימורים ואוסר אותם בין אזרחים, ומצד שני מלאים אותם ואוסף את רווחיו לכיסו.
בדיני משפט זו עילה להרשעה, בפוליטיקה הישראלית זה לא מזיז לאף אחד.

במדינה פטרנליסטית – אין אזרח שאינו פושע.
הפתרון? שלטון קטן וצר, המוגבל על ידי חוקה חזקה המגבילה את מרחב החקיקה שלו – שלטון מוגבל = אזרח חופשי.