"תורת המלך"

הרב דב ליאור נעצר על ידי המשטרה, כיוון שתמך בספר ההלכה "תורת המלך".

כתבה בנושא: http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/254/224.html

"תורת המלך", בניגוד למה שיכול להשתמע מכלי התקשורת השונים, אינו הוראה להרוג ולרטש כל מי שעורלתו שמורה, וכל מי ששיערה עודנו לראשה גם לאחר החתונה.
הספר עוסק בנושא מוסרי כבד משקל ושנוי במחלוקת: אזרחים בלחימה.

עמדתי האישית, וזו של כל אדם מוסרי היא כי המצב ה"רצוי" ביותר בלחימה, הוא כי נפגע בלוחמים בלבד. אין לנו רצון לפגוע באזרחים ויהיה טיפשי להניח שכך הדבר.
אך יש מצוי ויש רצוי. אזרחים נפגעים בלחימה, בטח כאשר האסטסרטגיה של אלו הנלחמים בך מקדשת את הפגיעה באזרחים שלך ופועלת בכוונה תחילה למיקסום הפגיעה באזרחים שלה, כזרז מוראלי למלחמתם.

ספר "תורת המלך" מציע את המשנה הבאה בנושא(נלקח מן הערך על הספר בויקיפדיה):

הריגת גויים במלחמה: לפי כותבי הספר, במצב מלחמה מותר להרוג את לוחמי האויב, את המסייעים ללוחמים ואף את התומכים ומעודדים אותם, משום שכל אלה מוגדרים כרודפים. מותר, לתועלת הלחימה, לפגוע במטרות אויב גם אם עלולים להפגע אזרחי האויב שהם חפים מפשע, כגון להפציץ מטרות צבאיות של צבא האויב, אף שאנשים חיים בסמוך למטרות אלה והם עלולים להפגע.

פגיעה מכוונת בחפים מפשע: בפרק זה נטען כי מותר לשלטון לכוף את בני עמו לצאת למלחמה ולסכן את חייהם, ואף להרוג את המסרבים להילחם או את הבורחים מן המערכה. קל וחומר שמותר להרוג את אזרחי האויב אם הדבר נצרך לתועלת המלחמה. בחלק זה מובאות סברות שלפיהן מותר, בזמן מלחמה, להרוג גם ילדי גויים, לדוגמא כאשר ברור "שהם יגדלו להזיק לנו"[1].

אפשר ורצוי להתווכח ולהתפלסף על רמת המוסריות של הדברים. לא ברור מהיכן המנדט המדינתי לחקור את הכותב ואת המסכימים לכתוב.
חופש הביטוי לא צריך להיות מוגבל, זוהי דעתי האישית הקיצונית, אך כזו היא. בארה"ב מרשים גם לארגונים נאו-נאציים וגזעניים ביותר(KKK, Nation of Islam וכו') לפעול ולהביע דעתם, כל עוד אין הם פוגעים פיזית באף אחד.

המחשבה היא חופשית, לא ניתן לעקור אותה ולא ניתן להרוג אותה בלי להרוג את האדם. דווקא חשיפת רעיונות "לא רצויים" לאור השמש, לשוק הדעות – יהרוס הרבה מהילתן.

עכשיו הרבנים נהנים מהילה של קדושים, של החשמונאים המתקוממים נגד המתיוונים. ועכשיו ספר הלכה, אשר יועד לאוכלוסייה שניתן, במקרה הטוב, למדוד אותה באלפים בודדים(הקוראת באדיקות ספרי הלכה) – הוא שם דבר בכל ארץ ישראל – והכל בגלל שהמדינה, כאבא ואמא של כולנו – יודעת מתי אסור לנו לקלל ולצעוק – ובדיוק כמה טפיחות על הטוסיק מגיע לנו על כך.

נפטר "דוקטור מוות" – ג'ק קבורקיאן

ב3/6/2011 נפטר "דוקטור מוות" – ג'ק קבוריקאן.

סיפור חייו בקצרה: קבורקיאן סייע לעשרות, ואולי אף מאות(130 לפי הספירה שלו) להתאבד. רובם היו חולים במחלות קשות הגורמות לסבל רב, או חולים במחלות חשוכות מרפא.

קבורקיאן הוא דמות חשובה במאבק נקודתי בנוגע ל"התאבדות בעזרת רופא" אך המאבק הנקודתי הזה הוא בכלל חלק מ"מאבק" גדול הרבה יותר ושאלה מוסרית גדולה הרבה יותר: למי זכות על גוף האדם?
לפי קבורקיאן(ולפי עמדת הבלוג) – זכות הראשונים על גוף האדם – היא לאדם עצמו. לא למשפחה, לא לחברים ולא לממשל.
קבורקיאן, בכך שסייע לחולים סופניים להתאבד בעצם היה אחד היחידים שהקשיב לתחינותיהם לעשות בגופם כרצונם, כאשר רופא אחר היה ממשיך לדחוף לחולה סופני, המבקש סוף לסבלו, עוד ועוד תרופות.

הנקודה היא לא שאסור לטפל בחולים סופניים או שהטיפול הוא חסר סיכוי או ישע, או שהסבל שגורמות מחלות מסויימות הוא יותר מדי ושיש לסיים חיים באופן מיידי בהגיע אדם לגיל מסויים או חולה במחלה מסויימת – ממש לא.
הנקודה היא שלאדם החולה יש עדיין זכות על גופו – הוא המחליט הסופי. אחד יחליט להתמיד בטיפול והשני יחליט כי סבל מספיק במהלך השנים – ההחלטה היא של האדם כלפי עצמו!

יהיה זיכרו ברוך.

וידוי של פושע מסוכן

לא קל לי לכתוב את הפוסט הזה. הכתוב בו עלול להעיד עליי כפושע מסוכן וכן עלול להכניס אותי לכלא.

בכל זאת, אני מרגיש שאינני יכול לשאת עוד את האשמה, ולכן אני מתוודה:

 

לפני 5 שנים, התאספנו מספר חברים בבית של חבר – האווירה הייתה נינוחה ונדמה לי שצפינו במשחק כלשהו במונדיאל 2006.

לאחר המשחק, אחד מחבריי הוציא משום מקום מזוודת כסף קטנה וחשודה מאוד למראה.

בתוך המזוודה שכבו להם, לזוועתי, ז'טונים ושתי חבילות קלפים. "בא לכם סיבוב של הולד-אם"? הוא שאל במתיקות האופיינית לפדופיל המציע סוכרייה לילד קטן.

לא עמדתי בפיתוי. באותו ערב נורא איבדתי 20 ש"ח והיה לי כיף מאוד.

 

חלק מכם אולי מגחך, ובצדק.
הרעיון שמשחק פוקר בין אנשים המשתתפים במשחק מרצונם החופשי – הוא פשע, הוא מגוחך ועצוב. לצערנו זו המציאות.

מדינת ישראל בעלת השלטון הפטרנליסטי חושבת כי היא יודעת טוב מאזרחיה מה טוב להם ולכן החליטה לאסור על "הימורים ומשחקי מזל". מדובר בעבירה פלילית במדינת ישראל, העובר עבירה פלילית יכול למצוא עצמו בכלא.

כמובן שעצם ההגדרה של "טקסס הולדם" כמשחק מזל היא מגוכחת לחלוטין. הולדם דורש כישרון, שכל והתמדה.
אני למשל, ניצחתי בהולדם… אולי פעם אחת. פעם אחר פעם כשלתי מול חברים בעלי זיכרון טוב יותר, הבנה פסיכולוגית טובה יותר, או "סתם" מתמידים. בדיוק כמו כדורגל(שהוא חוקי… בינתיים) או מקצוע בבית הספר.

אך גם אם הולדם היה משחק מזל שרירותי לחלוטין, מעין הימורים על "עץ או פלי" – הרי שלמדינה אין זכות מוסרית על אזרחיה לחייב אותם להתנזר מפעילות שהיא תופסת כמזיקה.
ולא רק שאין למדינה זכות, הרי שהיא גם משחקת משחק מוסרי כפול ומסריח פי 42.
מפעל הפיס, הקיים מאז 1951, הוא גוף ממשלתי, מונופול ההימורים החוקי בישראל.
בדיני משפט קוראים לזה "מדבר בשני קולות". מצד אחד מגנה הימורים ואוסר אותם בין אזרחים, ומצד שני מלאים אותם ואוסף את רווחיו לכיסו.
בדיני משפט זו עילה להרשעה, בפוליטיקה הישראלית זה לא מזיז לאף אחד.

במדינה פטרנליסטית – אין אזרח שאינו פושע.
הפתרון? שלטון קטן וצר, המוגבל על ידי חוקה חזקה המגבילה את מרחב החקיקה שלו – שלטון מוגבל = אזרח חופשי.

מקרה שחר גרינשפן כהזדמנות לרפורמה במערכת המשפט בישראל

ב7/3/2011 פירמסה יעל גרינשפן, בעזרת פייסבוק ורשתות חברתיות אחרות, "מכתב פתוח" לכל המעוניין לקרוא.

הנוסח המלא נמצא כאן: http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/219/257.html

בקצרה – במכתב יעל מלינה, ובצדק, על כך שגוזל חייה של אחותה(גם אם לא מתה במובן הפיזי) אשר דרס אותה, בהיותו שיכור – קיבל עונש מגוחך לכל הדעות:

• שלילת רשיון ל-6 שנים
• קנס של 1,000 ש"ח
• 600 שעות עבודות שירות למען הקהילה
• מאסר על תנאי(יופעל רק במקרה שיעבור עבירה דומה שדינה מאסר)

אם רק היה מדובר בעונש מגוחך, או עיסקת טיעון אשר אין בה צדק אלא רק "סגירת תיק" – הרי שלא הייתי מתייחס לנושא מלבד הזדהות עם כאב המשפחה.

אך יש כאן הרבה יותר מכך. כל סעיף וסעיף בעונש הזה נובע מגישת השלטון כשלטון פטרנליסטי. אי הצדק בכל סעיף בעונש זועק לשמיים ומהווה הזדמנות ממשית לרפורמה חשובה לכל נפגע או ניזוק במדינת ישראל – ואין זה משנה אם בתאונת דרכים עסקינן.

אני אפרט:

• שלילת רשיון ל-6 שנים: עונש סטנדרטי, מנהלתי אפילו – על פי מה נקבע פרק הזמן הזה? מדוע לא שנה או יותר נכון, מדוע לא 20 – או לנצח? הרי הדורס לא רק שעלה על ההגה בהיותו שיכור(מותר לאדם לשתות. אין זה אומר שמותר לו להפוך את הרכב לכלי הריגה), אלא גם פגע באופן חמור, ישיר ואינו משתמע לשתי פנים בנערה תמימה. שלילת רשיון ל-6 שנים אם כן, הם על מנת לצאת ידי חובה – שהמשטרה ובתי המשפט יוכלו להכריז "הורדנו נהג מסוכן מהכביש!".

• קנס של 1,000 ש"ח: אולי העונש המגוחך והמרגיז ביותר. שימו לב – לא מדובר בפיצוי, אלא בקנס. ההבדל הוא גדול: פיצוי הולך לנפגע/משפחת הנפגע בעוד שקנס הולך לשלטון עצמו. המדינה, בהיותה "בעלת" האזרחים בה – בעצם דורשת פיצוי לעצמה על פגיעה ב"רכוש" שלה בדמות בני אדם. מגוחך וטיפשי. על בתי המשפט לחדול מהמנהג המגונה של לתת קנסות על מנת למלא את אוצר המדינה. יש לפסוק פיצויים לנפגעים.

• 600 שעות עבודות שירות למען הקהילה: זה נשמע מבורך מאוד, אבל התחום פרוץ מאוד והאדון הדורס יוכל בכיף למתוח את 600 השעות האלה על פני כמה שנים טובות, בעוד שלא יעשה הרבה יותר מלחתום על טפסים להשכרת ציוד רפואי לזקנים. סעיף זה מתקשר גם לסעיף הקנס בנושא הפטרנליסטי. מדוע הפוגע "משלם" 600 שעות עבודה "למען הקהילה", במקום ש"ישלם" 600 שעות עבודה – לנפגע או למשפחתו?! בחישוב מתמטי פשוט, גם אם שעת עבודה של אדון דורס שווה רק שכר מינימום של 20 ש"ח, הרי ש-600 שעות עבודה מסתכמות בכ – 12,000 ש"ח. עדיין סכום פיצוי מגוחך לכל הדעות – אך עדיף בהרבה לו היה משלם סכום זה למשפחה מאשר "תורם לקהילה"

• מאסר על תנאי: מדוע תנאי? האם אדון דורס היה חייל טוב ולאחר שנתפס עם החולצה בחוץ, עבד קשה ולא התחצף יותר למפקד? עונש מגוחך לכל הדעות – בוודאי כאשר בוחנים אותו ביחס לעונשים אחרים – זורק הנעל על בייניש (שלא בדיוק פגעה בה, ובטח לא עשתה לה נזק כפי שאדון דורס עשה לשחר גרינשפן) קיבל 3 שנות מאסר על אמת. לא על תנאי…

מהי הרפורמה אשר תמנע, או לפחות תצמצם פסקי דין מעוותים ולא צודקים כדוגמת זה:

• לא עוד המדינה כתובעת הבלעדית את הפוגע. כאשר המדינה היא התובעת, האינטרס שלה אינו להגיע למשפט צדק אלא "לסגור את התיק" – עדיף בעסקת טיעון אשר תיקח מהמדינה פחות משאבים. לאחר הרפורמה, קורבן הפגיעה, או משפחת הקורבן תצורף לתביעה ותוכל להביע את דעתה לכל אורך המשפט. רפורמה זה תבטיח כי קולה של המשפחה יישמע ולא רק קולה של הפרקליטות או המשטרה הממהרות לסגור תיק. לא עוד "המדינה נגד הפוגע" אלא "המדינה והנפגע נגד הפוגע". משפחתה של שחר לעולם לא הייתה מקבלת עסקת טיעון הזויה זו. ל"מדינה" זה עדיף – התיק סגור, ועכשיו הכל בסדר.

• מעבר מקנסות כעונש, לפיצויים. לא המדינה נפגעה כאשר שחר נדרסה, ולכן לא המדינה צריכה לקבל "פיצוי". הפיצוי מגיע למשפחה או לנפגע. אין מה להרחיב בנושא זה.

• הפסקת השימוש הנרחב ב"עבודות שירות למען הקהילה" כמעין תחליף לכלא. הפוגע לא צריך לפצות את הקהילה על מעשיו הרעים – הוא צריך לפצות את הנפגע או משפחתו. גם כאן אין מה להרחיב בנושא

הבעיה היא שכל עוד השלטון הוא פטרנליסטי, הוא רואה עצמו כתובע. הוא רואה עצמו כנפגע ולא מי שבאמת נפגע.

רפורמה – עכשיו!