צדקה מרצון – למרות ולא בגלל

בראיון/נאום האחרון של דפני ליף(אחת ממנהיגות "המחאה למען צדק חברתי"), היא יצאה כנגד "מדיניות ההפרטה" והביאה כדוגמא ל"חוסר הצדק החברתי" את קיומן של 92 אלף עמותות צדקה פרטיות וולנטריות:

"אתה נותן יד לשיטה שיש בה 92 אלף עמותות בגלל שהמדינה לא מבצעת את המוטל עליה."

דפני, כהרגלה בקודש, טועה.
92 אלף עמותות הצדקה הפרטיות בישראל מייצגות את שיאו של המוסר – נתינה מרצון, ולא מכפייה. זאת לא "בגלל השיטה" אלא "למרות השיטה".

למרות שהמדינה לוקחת מיסים ישירים, מיסים עקיפים, מיסי חברות, מיסי בריאות, דמי ביטוח לאומי – בשביל לתת למסכנים – בעצם היא נותנת את הכספים האלה לעובדי המנגנון השלטוני, לאחר מכן ל"תחמני המערכת" ורק בסוף בסוף, למטה למטה בתחתית הסולם – היא נותנת את הכספים הללו לנזקיים האמיתיים.

עמותות הצדקה הפרטיות בישראל מהוות חותמת מוסרית נפלאה מאין כמוה לעם היושב בציון: למרות שהמדינה כביכול "דואגת"(והיא אף פעם לא דאגה, לידיעת הקוראת דפני ליף, גם לא בזמן מפא"י) לנזקקיה – ולמרות שהמדינה גוזלת ממון ורכוש רב מכל אחד העובד למחייתו – למרות כל זאת, ישנן אלפי עמותות ומאות אלפי(אם לא מיליוני) אנשים שתורמים מרצון – ולא מכפייה.

רק תארו לכם את רוחב הלב והיד של אזרחי המדינה, אם וכאשר, השלטון יפסיק לחנוק את המשק – השלטון יפסיק "לקחת לחם ולחלק פירורים" – זוהי הצדקה הוולנטרית, הפרטית וזו שבאמת עובדת.
כדוגמא – עם סוף מלחמת העולם השנייה, יהודים רבים היגרו לארה"ב – חסרי כל. לא הייתה להם "מדינת רווחה". הייתה להם רק "צדקה מרצון" של אנשי הקהילה היהודית בארה"ב. אומדנים מספרים לנו כי בערך 50% מהקהילה היהודית חיו על חשבון אותה צדקה. ומה קרה? האם הקהילה היהודית בארה"ב התדרדרה לפי תהום? להפך! היא שיגשגה – והיהודים בארה"ב הפכו למיעוט המצליח ביותר במדינה – כיוון שנסמכו על עצמם ועל רצון טוב, ולא על היכולת לצעוק כמה שיותר על פוליטקאי – "קח ממנו והעבר אליי!".

זהו דבר מוסרי נעלה ביותר לתת צדקה מרצון לנזקק ממך – אין שום קרדיט מוסרי בדרישה "לקחת מהאחר יותר" בשביל לתת את אותה צדקה שאתה לא רוצה לתת.
כאילוסטרציה – תארו לכם קבצן היושב ברחוב ואתם מעניקים לו תרומה זעומה של 10 ש"ח – מרגישים טוב? נפלא!
לעומת זאת, תארו לכם קבצן היושב ברחוב ולידו שוטר אשר מורה לכם להוציא מארנקכם 50 ש"ח, לוקח 45 ש"ח לעצמו כ"קנס על אי תרומה לנזקק" ומעביר 5 ש"ח לאותו קבצן – מרגישים טוב? ממש לא.

צדקה מרצון – ולא מכפייה!

"תורת המלך"

הרב דב ליאור נעצר על ידי המשטרה, כיוון שתמך בספר ההלכה "תורת המלך".

כתבה בנושא: http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/254/224.html

"תורת המלך", בניגוד למה שיכול להשתמע מכלי התקשורת השונים, אינו הוראה להרוג ולרטש כל מי שעורלתו שמורה, וכל מי ששיערה עודנו לראשה גם לאחר החתונה.
הספר עוסק בנושא מוסרי כבד משקל ושנוי במחלוקת: אזרחים בלחימה.

עמדתי האישית, וזו של כל אדם מוסרי היא כי המצב ה"רצוי" ביותר בלחימה, הוא כי נפגע בלוחמים בלבד. אין לנו רצון לפגוע באזרחים ויהיה טיפשי להניח שכך הדבר.
אך יש מצוי ויש רצוי. אזרחים נפגעים בלחימה, בטח כאשר האסטסרטגיה של אלו הנלחמים בך מקדשת את הפגיעה באזרחים שלך ופועלת בכוונה תחילה למיקסום הפגיעה באזרחים שלה, כזרז מוראלי למלחמתם.

ספר "תורת המלך" מציע את המשנה הבאה בנושא(נלקח מן הערך על הספר בויקיפדיה):

הריגת גויים במלחמה: לפי כותבי הספר, במצב מלחמה מותר להרוג את לוחמי האויב, את המסייעים ללוחמים ואף את התומכים ומעודדים אותם, משום שכל אלה מוגדרים כרודפים. מותר, לתועלת הלחימה, לפגוע במטרות אויב גם אם עלולים להפגע אזרחי האויב שהם חפים מפשע, כגון להפציץ מטרות צבאיות של צבא האויב, אף שאנשים חיים בסמוך למטרות אלה והם עלולים להפגע.

פגיעה מכוונת בחפים מפשע: בפרק זה נטען כי מותר לשלטון לכוף את בני עמו לצאת למלחמה ולסכן את חייהם, ואף להרוג את המסרבים להילחם או את הבורחים מן המערכה. קל וחומר שמותר להרוג את אזרחי האויב אם הדבר נצרך לתועלת המלחמה. בחלק זה מובאות סברות שלפיהן מותר, בזמן מלחמה, להרוג גם ילדי גויים, לדוגמא כאשר ברור "שהם יגדלו להזיק לנו"[1].

אפשר ורצוי להתווכח ולהתפלסף על רמת המוסריות של הדברים. לא ברור מהיכן המנדט המדינתי לחקור את הכותב ואת המסכימים לכתוב.
חופש הביטוי לא צריך להיות מוגבל, זוהי דעתי האישית הקיצונית, אך כזו היא. בארה"ב מרשים גם לארגונים נאו-נאציים וגזעניים ביותר(KKK, Nation of Islam וכו') לפעול ולהביע דעתם, כל עוד אין הם פוגעים פיזית באף אחד.

המחשבה היא חופשית, לא ניתן לעקור אותה ולא ניתן להרוג אותה בלי להרוג את האדם. דווקא חשיפת רעיונות "לא רצויים" לאור השמש, לשוק הדעות – יהרוס הרבה מהילתן.

עכשיו הרבנים נהנים מהילה של קדושים, של החשמונאים המתקוממים נגד המתיוונים. ועכשיו ספר הלכה, אשר יועד לאוכלוסייה שניתן, במקרה הטוב, למדוד אותה באלפים בודדים(הקוראת באדיקות ספרי הלכה) – הוא שם דבר בכל ארץ ישראל – והכל בגלל שהמדינה, כאבא ואמא של כולנו – יודעת מתי אסור לנו לקלל ולצעוק – ובדיוק כמה טפיחות על הטוסיק מגיע לנו על כך.

נפטר "דוקטור מוות" – ג'ק קבורקיאן

ב3/6/2011 נפטר "דוקטור מוות" – ג'ק קבוריקאן.

סיפור חייו בקצרה: קבורקיאן סייע לעשרות, ואולי אף מאות(130 לפי הספירה שלו) להתאבד. רובם היו חולים במחלות קשות הגורמות לסבל רב, או חולים במחלות חשוכות מרפא.

קבורקיאן הוא דמות חשובה במאבק נקודתי בנוגע ל"התאבדות בעזרת רופא" אך המאבק הנקודתי הזה הוא בכלל חלק מ"מאבק" גדול הרבה יותר ושאלה מוסרית גדולה הרבה יותר: למי זכות על גוף האדם?
לפי קבורקיאן(ולפי עמדת הבלוג) – זכות הראשונים על גוף האדם – היא לאדם עצמו. לא למשפחה, לא לחברים ולא לממשל.
קבורקיאן, בכך שסייע לחולים סופניים להתאבד בעצם היה אחד היחידים שהקשיב לתחינותיהם לעשות בגופם כרצונם, כאשר רופא אחר היה ממשיך לדחוף לחולה סופני, המבקש סוף לסבלו, עוד ועוד תרופות.

הנקודה היא לא שאסור לטפל בחולים סופניים או שהטיפול הוא חסר סיכוי או ישע, או שהסבל שגורמות מחלות מסויימות הוא יותר מדי ושיש לסיים חיים באופן מיידי בהגיע אדם לגיל מסויים או חולה במחלה מסויימת – ממש לא.
הנקודה היא שלאדם החולה יש עדיין זכות על גופו – הוא המחליט הסופי. אחד יחליט להתמיד בטיפול והשני יחליט כי סבל מספיק במהלך השנים – ההחלטה היא של האדם כלפי עצמו!

יהיה זיכרו ברוך.