מקרה שחר גרינשפן כהזדמנות לרפורמה במערכת המשפט בישראל

ב7/3/2011 פירמסה יעל גרינשפן, בעזרת פייסבוק ורשתות חברתיות אחרות, "מכתב פתוח" לכל המעוניין לקרוא.

הנוסח המלא נמצא כאן: http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/219/257.html

בקצרה – במכתב יעל מלינה, ובצדק, על כך שגוזל חייה של אחותה(גם אם לא מתה במובן הפיזי) אשר דרס אותה, בהיותו שיכור – קיבל עונש מגוחך לכל הדעות:

• שלילת רשיון ל-6 שנים
• קנס של 1,000 ש"ח
• 600 שעות עבודות שירות למען הקהילה
• מאסר על תנאי(יופעל רק במקרה שיעבור עבירה דומה שדינה מאסר)

אם רק היה מדובר בעונש מגוחך, או עיסקת טיעון אשר אין בה צדק אלא רק "סגירת תיק" – הרי שלא הייתי מתייחס לנושא מלבד הזדהות עם כאב המשפחה.

אך יש כאן הרבה יותר מכך. כל סעיף וסעיף בעונש הזה נובע מגישת השלטון כשלטון פטרנליסטי. אי הצדק בכל סעיף בעונש זועק לשמיים ומהווה הזדמנות ממשית לרפורמה חשובה לכל נפגע או ניזוק במדינת ישראל – ואין זה משנה אם בתאונת דרכים עסקינן.

אני אפרט:

• שלילת רשיון ל-6 שנים: עונש סטנדרטי, מנהלתי אפילו – על פי מה נקבע פרק הזמן הזה? מדוע לא שנה או יותר נכון, מדוע לא 20 – או לנצח? הרי הדורס לא רק שעלה על ההגה בהיותו שיכור(מותר לאדם לשתות. אין זה אומר שמותר לו להפוך את הרכב לכלי הריגה), אלא גם פגע באופן חמור, ישיר ואינו משתמע לשתי פנים בנערה תמימה. שלילת רשיון ל-6 שנים אם כן, הם על מנת לצאת ידי חובה – שהמשטרה ובתי המשפט יוכלו להכריז "הורדנו נהג מסוכן מהכביש!".

• קנס של 1,000 ש"ח: אולי העונש המגוחך והמרגיז ביותר. שימו לב – לא מדובר בפיצוי, אלא בקנס. ההבדל הוא גדול: פיצוי הולך לנפגע/משפחת הנפגע בעוד שקנס הולך לשלטון עצמו. המדינה, בהיותה "בעלת" האזרחים בה – בעצם דורשת פיצוי לעצמה על פגיעה ב"רכוש" שלה בדמות בני אדם. מגוחך וטיפשי. על בתי המשפט לחדול מהמנהג המגונה של לתת קנסות על מנת למלא את אוצר המדינה. יש לפסוק פיצויים לנפגעים.

• 600 שעות עבודות שירות למען הקהילה: זה נשמע מבורך מאוד, אבל התחום פרוץ מאוד והאדון הדורס יוכל בכיף למתוח את 600 השעות האלה על פני כמה שנים טובות, בעוד שלא יעשה הרבה יותר מלחתום על טפסים להשכרת ציוד רפואי לזקנים. סעיף זה מתקשר גם לסעיף הקנס בנושא הפטרנליסטי. מדוע הפוגע "משלם" 600 שעות עבודה "למען הקהילה", במקום ש"ישלם" 600 שעות עבודה – לנפגע או למשפחתו?! בחישוב מתמטי פשוט, גם אם שעת עבודה של אדון דורס שווה רק שכר מינימום של 20 ש"ח, הרי ש-600 שעות עבודה מסתכמות בכ – 12,000 ש"ח. עדיין סכום פיצוי מגוחך לכל הדעות – אך עדיף בהרבה לו היה משלם סכום זה למשפחה מאשר "תורם לקהילה"

• מאסר על תנאי: מדוע תנאי? האם אדון דורס היה חייל טוב ולאחר שנתפס עם החולצה בחוץ, עבד קשה ולא התחצף יותר למפקד? עונש מגוחך לכל הדעות – בוודאי כאשר בוחנים אותו ביחס לעונשים אחרים – זורק הנעל על בייניש (שלא בדיוק פגעה בה, ובטח לא עשתה לה נזק כפי שאדון דורס עשה לשחר גרינשפן) קיבל 3 שנות מאסר על אמת. לא על תנאי…

מהי הרפורמה אשר תמנע, או לפחות תצמצם פסקי דין מעוותים ולא צודקים כדוגמת זה:

• לא עוד המדינה כתובעת הבלעדית את הפוגע. כאשר המדינה היא התובעת, האינטרס שלה אינו להגיע למשפט צדק אלא "לסגור את התיק" – עדיף בעסקת טיעון אשר תיקח מהמדינה פחות משאבים. לאחר הרפורמה, קורבן הפגיעה, או משפחת הקורבן תצורף לתביעה ותוכל להביע את דעתה לכל אורך המשפט. רפורמה זה תבטיח כי קולה של המשפחה יישמע ולא רק קולה של הפרקליטות או המשטרה הממהרות לסגור תיק. לא עוד "המדינה נגד הפוגע" אלא "המדינה והנפגע נגד הפוגע". משפחתה של שחר לעולם לא הייתה מקבלת עסקת טיעון הזויה זו. ל"מדינה" זה עדיף – התיק סגור, ועכשיו הכל בסדר.

• מעבר מקנסות כעונש, לפיצויים. לא המדינה נפגעה כאשר שחר נדרסה, ולכן לא המדינה צריכה לקבל "פיצוי". הפיצוי מגיע למשפחה או לנפגע. אין מה להרחיב בנושא זה.

• הפסקת השימוש הנרחב ב"עבודות שירות למען הקהילה" כמעין תחליף לכלא. הפוגע לא צריך לפצות את הקהילה על מעשיו הרעים – הוא צריך לפצות את הנפגע או משפחתו. גם כאן אין מה להרחיב בנושא

הבעיה היא שכל עוד השלטון הוא פטרנליסטי, הוא רואה עצמו כתובע. הוא רואה עצמו כנפגע ולא מי שבאמת נפגע.

רפורמה – עכשיו!